שביל חוצה ישראל - יומן מסע

אמצע יוני 2001
4 אחר הצהריים, קומה 31 במגדל משרדים, משרד עו"ד אי שם במרכז, הבוס קורא לי לחדרו: "עדו אני לא איש בשורות, המיתון נמשך, בלה בלה בלה…." מהר מאד אני קולט שאני אהיה מחוסר עבודה החל מתחילת יולי.
אחרי כמה שעות אורית אשתי כבר מציעה שאסע לטיול אופניים בחו"ל, חלום גדול שלי. אני בודק את הנושא אבל אחרי יום יומיים של חיפושים באינטרנט לא מוצא משהו שימשוך אותי במחיר סביר. אבל חלום נוסף מחכה במגירה… באביב אבא שלי, בן 57, הלך ברגל את שביל ישראל, מטאבה לחרמון. עד ירושלים עם שותף, שפרש בשל בעיות רגליים, ומשם לבדו. לצערי עבדתי באותה תקופה, לכן לא יכולתי להצטרף אליו ליותר מיום, אבל מאז ידעתי שיום אחד אעשה משהו דומה, רק עם אופניים.
אחרי שסיפרתי לאורית על התוכנית שלי, והיא, שעדיין לא קלטה, אמרה "בסדר", מיהרתי ושמתי בפורום (IOL הישן והטוב...) הודעה לחיפוש שותפים, לקראת יציאה מהחרמון בתחילת יולי. ידעתי שמזג האוויר לא אידיאלי ושכדאי שאצא בהקדם האפשרי, לפני שהחום יהיה בלתי נסבל.

אמצע עד סוף יוני
פרסמתי הודעות לחיפוש שותפים באתרים ישראליים נוספים, חיפשתי מידע וארגנתי ציוד. קיבלתי תגובות מכמה אנשים אבל די מהר הבנתי שלא יהיה לי שותף לדרך ושאעשה את כל הדרך לבד. את המסלול בניתי בעיקר על בסיס האתר של ג'ונתן ליפמן מקבוצת רוכבי הכרמל, אשר למרות שאינו מכיל מפות מפורטות או סיפור דרך מפורט, משמש בסיס טוב לבניית ציר הרכיבה. הכנתי רשימת ציוד ואספתי את הכל, הלוויתי מאבא שלי את המפות, הכנסתי את האופניים (KHS COMP ST סופט טייל מכרומולי מערכות בסיסיות ALIVIO / DEORE) לטיפול מקדים במוטואופן, והלוויתי מדניאל, לשעבר מכונאי בקנונדייל ובמוטואופן, תיק של IDOBAGS בינוני ( לי יש תיק מאותה סדרה אבל קטן מדי למשימה כזו).

ציוד שאיתו יצאתי לדרך
אופניים עם פס גומי וחומר בפנימיות, מתקן למפה ובו מפת סימון, מצפן ועטי סימון, פלאפון. בתיק על הגב: 3 פנימיות ספייר, ערכת תיקון פנצ'רים, מולטיטול, שרשרת, שפיצים, פנס קדמי ונצנץ אדום אחורי (ליתר בטחון, למרות שלא התכוונתי לרכב בלילה), תרסיס שמן גדול, אנרג'י בארז, פירות יבשים, סוכר ומלח לשים במים. סבל TOPEAK המחובר למוט הכסא בלבד (על אופני סופט טייל, כמו על ש"מ, אי אפשר לשים סבל רגיל) ועליו קשור היטב תיק ציוד ובו: שק שינה, מזון, דבש ולחמניות), מעט בגדים להחלפה וכלי רחצה, מגבת קטנה, יומן, + סוללה ספייר + מטען, ארנק, מנעול קטן וכבל לנעילה, בטריות ספייר לפנסים, רצועות, ערכת עזרה ראשונה, מפות סימון נוספות.
מים: בתיק על הגב שקית מים 3.5 ליטר, 2 בקבוקים על האופניים עוד ליטר וחצי – סה"כ 5 ליטר (בצפון).

יום חמישי היה האחרון שלי בעבודה, ביום שישי הכנות ציוד אחרונות.

שבת 30 ביוני: "פרולוג", חרמון-קריית שמונה
קימה מוקדמת הביאה אותנו לגליה הבת דודה בקרית שמונה בשעה סבירה, גליה הקפיצה אותנו לחרמון, עד לאתר הסקי ולמרגלות הרכבל. בדיקת ציוד אחרונה הראתה שהספידומטר לא עובד... עצבים שלא נראה את המהירות בירידות החרמון אבל אחרי 5 דקות אני נרגע, זה לא מה שחשוב....
טסנו למטה(אורית ואני) במהירויות לא מוכרות לעכברי שטח שכמותנו, ירידות ארוכות בכביש רחב וריק. מהכניסה למג'דל שמס המשכנו לנווה אטיב, הישוב הכי "אירופאי" בארץ... ומשם המשך הירידה עד לבניאס, ובעמק עד קריית שמונה. שעה וחצי בלבד, ועוד רכבנו לאט. בקרית שמונה השארנו את האופניים אצל גליה והמשכנו ליום כיף בנחלים ומסעדות הדגים של האזור. אחרי שנת אחה"צ נפרדתי מאורית, שחזרה דרומה עם המכונית (מישהו צריך לפרנס את המשפחה ביום ראשון...). בערב עליתי לקניון בקרית שמונה (שהוא דרך אגב הקניון היחידי על ש"י האמיתי), חזרתי עם סוללות לספידומטר הסורר, ועל הסבל פיצה משפחתית, שחוסלה מהר מאד.
סידרתי את הציוד סופית, וכמו שצריך – תיק אחד על הסבל, שוקל כ- 8 ק"ג, אחד על הגב במשקל דומה, ותיק המפות על הכידון.

1 ביולי: קרית שמונה-אמירים
בבקר קמתי מוקדם ולפני 6 כבר התחלתי לרכב מקריית שמונה (170 מ'). תחילה על הכביש – צפונה לכיוון תל חי ומשם מערבה בכביש המטפס לכיוון מרגליות. ליד המחצבה של כפר גלעדי נפגשתי עם סימון ש"י וירדתי לשטח (370 מ'). השבילים על רכס רמים מהנים מאד לרכיבה, ולא פלא שחלקם מסומנים בשלטי "איזי ריידר". הנוף נפלא – עמק החולה מתחתי וברקע הגולן, חלקים מהשביל אפילו בצל. חלפתי מתחת לרכבל והמשכתי דרומה. באזור קבוץ יפתח עליתי חזרה לכביש ורכבתי בשדות עד למושב דישון (440). שם החלה המסורת של "מנוחה עד הדשא בצל", שתלווה אותי ברוב הטיול. בכל ישוב בישראל יש גן ציבורי עם דשא מוריק, עצים מצלים וברזי מים – מקום מושלם למנוחת הרוכב. הפסקה של חצי שעה עד שעה של במקום כזה ממלאת את המצברים במלואם.
במפה ראיתי שבקצה המושב יש דרך היורדת ישירות לנחל דישון, אבל כשהגעתי לנקודה ראיתי שביני לבין הדרך מפריד שער ברזל גבוה, יותר מ-2 מטרים, ואין שום דרך לעקוף אותו – הגדר מתוחזקת היטב. כאן הגיע אלמנט "ראש בקיר מס' 1" – כחי"רניק גאה לא חיפשתי דרך חליפית (לחפש מפתח לשער או חס וחלילה לצאת מהמושב ולרדת לנחל בדרך אחרת). אלא הצלחתי תחילה לתלות את האופניים על השער, אחר כך לטפס בעצמי על השער ואחר כך להוריד את האופניים ואותי לצד השני. עניין של כ- 10 דקות, שריטות (בעיקר לאופניים), וכאבים (בעיקר לי). יופי טמבל, אמרתי לעצמי, פגעת בעצמך ובאופניים, התעייפת... תפסיק להיות כזה עקשן! טוב, בסדר, בסדר, עניתי לעצמי...
לפחות הדרך בצידו השני של השביל הצדיקה את המאמץ – כ- 2 ק"מ של דרך שמזמן כבר לא נסעו בה (בטח בגלל השער הנעול), ומשמשת בעיקר למעבר הפרות הרועות באזור. הדרך ירדה לנחל דישון (350), מסלול רכיבה ידוע, אבל בעיקר בכיוון ההפוך.... אני רכבתי בו במגמת עליה קלה, לכיוון מערב, ואחר כך המשכתי ל"ראש בקיר מס' 2" – יער ברעם (550). אמנם אבא שלי הזהיר אותי לא להיכנס לשם עם אופניים, אבל אני חשבתי לעצמי "נו באמת, קילומטר וחצי