בורי 2

להלן מכתב התגובה שקיבלתי מאבישי מתיה:

ניסן יקירי
א. ג'ורה, איומים, קללות וסתם גידופים אינם תחליף לנימוקים
ב. אותי ההאוס, ברובו, וההיפ הופ, ברובו, פשוט משעממים. אז מה קרה? הסיבה היא פשוטה: מדובר במקצבים מונטוניים בעיקר, כשההאוס נטול מלים (לי הן חשובות) וההיפ הופ חדגוני להחריד.
ג. כעורך מצעד הפזמונים הלועזיים של גל"צ בשנות ה-80 נתקלתי בעיקר במוסיקה איומה, חלולה (שלא לדבר על התסרוקות).
מה נשאר לנו כיום מהאייטיז?
כמעט כלום. חוץ מהסמיתס. קוקטו טווינז. מעט ניו וווייב חביב. הספשלז. פוליס המוקדמת. ולא הרבה יותר מזה. (הכל כמובן עניין של טעם).
והצעה לסיום: לפני שאתה מנבל את הפה בפרהסיה, אולי כדאי שתיקח נשימה ותספור עד עשר.
בברכה, אבישי מתיה

אני שמח שאבישי מתיה הגיב על דברי התגובה שלי לקטע שלו מעיתון "העיר". הדבר מאפשר לי להמשיך את הפולמוס עם האיש ושכמותו ולהעמיק עמוק וחדור אל תוך דיון תרבותי חשוב שנדמה לי שלא דוסקס דיו עד היום. ראשית כל תגובה לדברים של מתיה כפי שהם מובאים מעלה – סעיף אחר סעיף וכל סעיף מביא יותר את הסעיף:

א. לא קללות, לא איומים ואפילו לא סתם גידופים – זה שבתגובתי הראשונה כתבתי שבא לי להביא למתיה אגרוף מסמל את סערת הרגשות הכנה שחשתי כאשר קראתי את דבריו. הדברים שלו היו כואבים, מצערים, לא נכונים ומזלזלים. איזה אדם תרבותי ונאור יכול להרשות לעצמו להתנסח במשפטי עובדה כל כך שגויים? הרי מדובר בדברי הבל גמורים, לא בעניין של טעם אישי. מתיה יכול לא לאהוב היפ הופ, לא לאהוב האוס, לא לאהוב ארטישוקים, אבל לפסול על הסף תופעות תרבותיות חשובות ומגוונות משל היה איזשהו קומיסר עליון לענייני תרבות פופולרית? חוצפה שלא תיאמן. והבורות? כנראה על חשבון הבית.

ב. ההאוס וההיפ הופ פשוט משעממים את מתיה? אין לי בעיה עם זה. הנימוקים שלו הם העניין. מקצבים מונוטוניים? אי אפשר להשתמש בטיעון הזה באופן דרוגטיבי כאשר מתעסקים במוסיקה פופולרית. הרי גם שירי פופ ורוק קלאסיים באים במתכונת של תבניות החוזרות על עצמן. אתה יכול להגיד שהאינטנסיביות הרפטטיבית של ההאוס עולה לך על העצבים, אבל אי אפשר להשתמש באופן שלילי במושג "מונוטוני" כנגד הז'אנר הזה או כנגד כל ז'אנר אחר. זהו טיעון לא קביל, זהו טיעון שמפספס את הנקודה, מפספס את הכוח של הרפטטיביות (שקיים, אגב, בצורה מסוימת גם במוזיקה קלאסית מודרנית, למשל). מעבר לכך, ברוב המקרים פשוט לא מדובר ברפטטיביות. כל מי שאוזניו בראשו יגלה הן בהאוס והן בהיפ הופ אינסוף ניואנסים, תזוזות תחת קלות, משחקי קצב ומגוון אדיר של שינויים תת אטומים שנחשפים אט אט עם ההאזנות החוזרות.


מתיה כותב ש"ההאוס נטול מילים". על מה הוא מדבר? איזו הכללה גסה. הרי ההאוס הניו יורקי ברובו והשיקגואי בחלקו בנויים על מלל וווקאליות שיכולים בכוח הטכסטואלי שלהם לרגש לא פחות מכל טכסט של הקוקטו טווינס, תאמין לי. "ההיפ הופ חד גוני להחריד"? אם מוזיקה חשובה לך, אבישי מתיה, כמו שהיא כל כך חשובה לי ולעוד הרבה אנשים, אולי היית טורח לחפור מתחת לתדמית הציבורית שיש לראפ כפי שהיא משתקפת משידורי האם.טי.וי והיית מוצא עולם שמעניק למאזיניו אתגרים אינספור, ריגושים וכיף חיים. אני רק יכול לרחם עליך, בלי שמץ של התנשאות, שאינך מוצא מה נהדר במוזיקה הזאת ובמקום זה אתה מעדיף לפסול אותה על הסף מטעמי שמרנות וחוסר סקרנות שהם, אני בטוח שאתה יודע, אויביו של כל אדם שמתעסק במוזיקה. גם חבל לי שלמרות חוסר ההבנה שלך, אתה מרשה לעצמך להתנסח באופן כל כך גורף והחלטי.

ג. מה נשאר לנו כיום מהאייטיז? הפט שופ בויז, הקיור, ניו אורדר, פרינס, מדנס, סוניק יות', הג'אם ועזוב, לא צריך להמשיך. המשפט שלך, אבישי מתיה, שטען ש"לא במקרה נחקקים שני העשורים האחרונים כאיומים בתולדות המוזיקה" הוא מופרך מיסודו. בדברי ימיה הקצרים של המוזיקה הפופולרית במאה העשרים לא היה כזה דבר – עשור גרוע. בכל עשור היה משהו מרהיב, חדשני, מרגש.


ד. לא התכוונתי לגדף או להעליב. אני מגיב מתוך כעס על הדברים שכתבת. שום דבר אישי. מפריע לי שאחרי שחשבתי שצעדנו מרחק רב מימים בהם ההאוס נחשב למוזיקה של "אומצה-אומצה" והיפ הופ לזבל של כושים (תוויות מתנשאות ותלושות), מחזירים אותי ריאקציונרים שכמותך לימים בהם אני נאלץ להגן על משהו שהוא מובן מאליו. מפריע לי גם שאנשי תקשורת בישראל שדוחפים היפ הופ והאוס בעיתונות וברדיו לא זעקו חמס על השטויות שכתבת. השורות שכתבת הן ביג דיל וחצי.

ה. אני מקווה שאני לעולם לא אספור עד עשר. זה עניין עקרוני. צר לי על הדברים שכתבת. הייתי יכול להתגלגל מצחוק ולפטור את הכל בכך שהייתי מתייחס אליך כאל היפי תמהוני שלא יודע על מה הוא מדבר ומנצל את הבמה העיתונאית שקיבל כדי להביע דעות חשוכות וחסרות הבנה. אני מקווה שאתה לא כזה. אבל, יאללה, שאלו יהיו הצרות שלנו. אה, מתיה?