חברים יש רק באגד

אין ספק שראסל סימינס הוא אחד החבר'ה היותר מקובלים בסצינה הניו יורקית. עם שני תקדימים היסטוריים בולטים (האחד הוא דייב גרול, המתופף של נירוונה, שנולד מחדש בתור הסולן של הפו פייטרז, והשני הוא, איך לא, מיסטר פיל קולינס) יצא סימינס, המתופף הFאנקי של ג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן, להקליט תקליט סולו. עם שני פרויקטים צדדיים ברזומה (האחד בהרכב Butter 08 עם מיהו הטורי היפנית מצ'יבו מאטו והשני בהרכב קראנט עם קאט מבייבס אין טוילנד), מיליון חברים מכובדים ששמחים לעזור, מעריצים צמאים של ג'ון ספנסר וחוזה חתום ב"גראנד דויאל" - הלייבל של הביסטי בויז - יוצא אלבום הסולו הראשון של סימינס, "פאבליק פלייסז". והאמת המרה היא שגם ברגעים הטובים שלו (כמו שיר הנושא הלהיטי שאפשר לנענע לצליליו את הראש מעלה ומטה בהנאה מרובה, או בקטע הפאנק האמריקאי "וורלד אובר"), והם לא רבים, אי אפשר להימנע מהתחושה הקשה שסימינס מבייש את הפירמה. ועם כזאת פירמה, הייתי מציעה לסימינס להיזהר, כי לג'ון ספנסר הזה יש נעליים שפיציות מאוד ולשון שפיצית אף יותר.

"פאבליק פלייסז" (הליקון) הוא תקליט רוק אמריקאי בסיסי למדי שמישהו בו התלהב קצת יותר מדי מהאופציה הסימפולית. הקטע הראשון בדיסק נשמע כאילו ג'יימי סטאוב מאברלאסט, האחראי פה על ענייני הסימפולים, גילה פתאום את התקליט הראשון של הכמיקל ברדרז והניח שהנוער האמריקאי שיקנה את התקליט של סימינס אף פעם לא ישמע אותו, אז אפשר לגנוב משם חופשי, ומצידו אין צורך גם לגלות לסימינס - מה שהוא לא יודע לא יכול להזיק לו (גם הוא לא שמע מעולם את הכמיקל ברדרז).

מלבד לופים, סקרצ'ינג, עיוותי קול ועוד מיני קונצים שהיו נחשבים אקספרימנטליים בתקליט רוק לפני עשר שנים, אבל היום אם הם לא מבוצעים במקוריות או ביצירתיות נשמעים סתם כמו קישוטים מתלהבים חסרי מעוף, יש בתקליט עוד כמה בעיות אקוטיות. דבר ראשון, לסימינס יש קול חלול ומשעמם עם אינטונאציות של זמר גראנז' מעפן וגם קולות הרקע של ויויאן טרימבל (לשעבר מ-Lucious Jackson) לא חינניים במיוחד. אחר כך כל הברנז'ה של ניו יורק קופצים לבקר, החל מהאחיות למחצה ביז'ו (הדוגמנית, זמרת, שחקנית, בליינית) וצ'יינה פיליפס, בנותיו של ג'ון פיליפס מהמאמאז אנד פאפאז (להזכירכם, צ'יינה היתה בשלישיה ידועה בעצמה, שלמרבה האירוניה היו ההפך הגמור מהבלוז אקספלוז'ן), דרך מיהו הטורי ועד מייק די מהביסטי בויז.

"פאבליק פלייסז" הוא תקליט מגוון והוא נע בין חמוד ברגעיו הטובים למזעזע ברגעים אחרים, שכמה מהם, אגב, נשמעים כמו חיקוי לבלדה של מטאליקה! לכל מי שאוהב את ג'ון ספנסר זה כמובן לא זה. מצד שני, כשמדובר בבחור נחמד כמו סימינס ובלהקת אם כמו הבלוז אקספלוז'ן, קשה להשתחרר מתחושת הלויאליות.