בחודש האחרון הגיעה ההתייחסות לפוליטיקה כאל תחרות בין-אישית לשיא חדש. בסקרים המתפרסמים כמעט מדי יום מוצגים אישים העומדים בראש מפלגות כמקבלי המנדטים. אנו קוראים ושומעים כי "מפלגה בראשות ....... (מלא את החסר) תקבל ..... (מלא את החסר) מנדטים. גם השיחה על הפוליטיקה כמעט אינה עוסקת יותר במפלגות. אנשים אומרים משפטים כמו "אני מתלבט בין שלי לבין זהבה, בין ביבי לבין דרעי וכו'....". מפלגות חדשות נבנות (או מופרחות כבלון תקשורתי) סביב אנשים. בקרוב אולי גם נוכל לקרוא לאידיאולוגיה על שם אותם אישים: לפידיזם (אידיאולוגיית איפה הכסף?), כחלוניזם (אידיאולוגיית הוזלת מחירי הסלולרי), ציפיזם (אידיאולוגיית הדוגמה האישית), ליברמניזם (אידיאולוגיית מילה זו מילה). לא ירחק היום ובמקום סוציאל דמוקרטיה ידברו על "שליזם", ובמקום ניאו-ליברליות / ניציות מדינית ידברו על "ביביזם". הכוכבים מצטרפים לפוליטיקה ומודיעים לאיזו משרת שר הם מיועדים, אף שככל הידוע הבחירות הן לכנסת.
אז מה הבעיה?, חלקנו אולי שואלים. מה רע בזה?
פוליטיקה דמוקרטית פרלמנטרית מבוססת על חוק ועל מוסדות ולא על אישים. על מפלגות, רעיונות ועל מדיניות, על סמכות שנגזרת מתוקף חוק ולא על כריזמה, שהיא תכונה זמנית והפכפכה. רוב נבחרינו צריכים להיות חברי כנסת, לא שרים. הם צריכים לשרת אותנו בעיקר ככלבי השמירה של הממשלה. במקום זה נראה כי רובם רוצים להיות בתוכה, והם מוצגים כראש הממשלה הבא או לפחות השר הבא שישנה סדרי עולם בתחום אחריותו.
להפסיק את הסחרחורת
מעבר לכך, הבחירות הן למפלגות. המצביע בוחר רשימה. כשהוא בוחר ליכוד, למשל, הוא בוחר את (חברת הכנסת) מירי רגב בדיוק באותה מידה שהוא בוחר ב(ראש הממשלה) נתניהו. אין בחירה ישירה לראש ממשלה ולשרים, וטוב שכך (נוכח תפקודה הלקוי עוד יותר של המערכת בתקופת הבחירה הישירה לראש הממשלה). כאשר הפוליטיקה אישית, גדל הסיכוי לפיצול ולעריקה ולמעבר של אנשים ממפלגה למפלגה. כאשר הפוליטיקה אישית, הגיבורים עולים ונופלים בקצב מסחרר, והאמון המצטבר בפוליטיקה הולך ויורד.
אז בואו נפסיק את הסחרחורת הזו לפני שיהיה מאוחר. בואו נזכור שאישים באו והלכו והמפלגה (כן, המפלגה), אם הייתה רצינית ובעלת ארגון ותפיסת עולם, נותרה אחריהם והמשיכה את המסע. אותן מפלגות שהתבססו אך ורק על אישים נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה ולרוב גם לא הותירו את חותמן. בן-גוריון היה מנהיג ואב מייסד כאשר עמד בראש מפלגה גדולה. כאשר הפנה לה עורף, איבד את רוב כוחו. אז בכל הכבוד לכוכבים הנוכחיים, בואו נזכור שאנו בוחרים במפלגה, בקבוצה שאמורה לעבוד יחד. כדי שזה יקרה איננו זקוקים לאוסף של כוכבים, אלא לקבוצת אנשים בעלי תפיסות דומות המחויבים לשרת אותנו כחברי כנסת. אז בואו ננסה להתלבט: ליכוד ביתנו או עבודה? קדימה או יש עתיד? הבית היהודי-האיחוד הלאומי או עם שלם? מרצ או חד"ש? בל"ד או רע"מ? ש"ס או יהדות התורה? לנבחרת, לקבוצה (לא לאוסף כוכבים) הטובה והתואמת את תפיסותינו נעניק את קולנו, גם אם לזמן קצוב, עד הבחירות הבאות.
גידי רהט הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ראש צוות מחקר תיקון שיטת הממשל במכון הישראלי לדמוקרטיה ובעל אוסף של בובות ופסלונים של פוליטיקאים מרחבי העולם