המו"מ להפסקת אש: מורסי, נשיא במלכוד

עם התקדמות המשא-ומתן להפסקת אש בין חמאס לישראל מופנית תשומת הלב לתנאים המוצבים על ידי שני הצדדים, השואפים להצביע על הישגים שיבדילו את העימות הזה מקודמיו. שאיפה זו אינה ייחודית להם. גם מצרים, שגיבשה את מעמדה כמובילת מאמצי התיווך, זקוקה להישגים משמעותיים.

אין זו הפעם הראשונה בה למצרים יש תפקיד משמעותי בתיווך בין ישראל לחמאס. כך למשל, הייתה זו מצרים שהובילה להפסקת אש בשנת 2009, ולסיום מבצע "עופרת יצוקה". גם כיום, למצרים תחת מורסי יש אינטרס בשימור תפקידה כמתווכת. לתפקיד זה השפעה חיובית על שיקום מעמדה האזורי, שנשחק עקב "המלחמה הקרה" עם אירן ובעלות בריתה באזור. כמו כן, תיווך זה שומר על ערוצים פתוחים עם ארצות הברית, הנחוצים לשיקום הכלכלה המצרית.

עם זאת, המציאות בסבב הנוכחי היא שונה, ומשימת התיווך הנוכחית הציבה את מורסי, איש "האחים המוסלמים" - התנועה-האם של חמאס - במלכוד.

מעורבותה של מצרים ואופן תגובתה נתפשים על ידי רבים כמבחן הראשון של הנשיא מורסי, בו הוא חייב להוכיח כי מצרים שלאחר המהפכה שונה באופן מכריע מזו של חוסני מובארק. קרבתם הרעיונית של האחים המוסלמים לחמאס מוסיפה מגבלות על יכולת התמרון של הנשיא.

אולם בכך לא תם העניין: האתגרים הם לא רק חיצוניים, אלא גם פנימיים. התביעה לסולידריות עם הפלסטינים חוצה מחנות פוליטיים במצרים, ועולה מקרב גורמים איסלמיסטים - אך מקרב גורמים ליברליים ונאצריסטים, כמו גם מן השמאל. כוחות אלו הביעו באופן ברור ובהצהרות משותפות את התנגדותם לעמדה הערבית הרשמית, וזו של מצרים באופן מיוחד.

מבחינתם, האמצעים שננקטו על ידי מצרים, שכללו את החזרת השגריר, אינם מספקים. הם קוראים לצעדים קונקרטיים למען עצירת המתקפה הישראלית על הפלסטינים. בין היתר, הם דורשים את הקפאת כל היחסים עם ישראל - דיפלומטיים, פוליטיים, כלכליים או ביטחוניים - והשארת מעברי הגבולות ברפיח פתוחים באופן מתמיד.

מצרים שלאחר המהפכה, בראשותו של מורסי, נדרשת להוכיח כי הפסיקה להיות נכס אסטרטגי של ישראל, וכי היא מוטה באופן ברור ומעשי לעבר הפלסטינים.

מנגד, נשמעים במצרים גם קולות ביקורתיים כלפי הצהרותיו של מורסי באשר למחיר שישראל עתידה לשלם בעקבות תוקפנותה. חלק מהם רואים בהצהרות אלו ניצול של האירועים לצרכים פוליטיים. אחרים מזהירים באופן ברור מפני השמעת הצהרות המחרחרות מלחמה עם ישראל בזמן שסדרי העדיפויות של הצבא המצרי אינן כוללות את שחרור פלסטין. עם זאת, קולות אלו הם בשוליים ולא מייצגים את הגישה הרווחת.

בנסיבות אלו, זקוקה מצרים להישג על מנת להרגיע את הקולות מבית, התובעים לראות את "פירות המהפכה" גם ביחס לישראל. למרות הצהרותיו של מורסי כי "מצרים לא תנטוש את עזה", הסלמה מעשית של היחסים עם ישראל אינה עומדת בראש סדרי העדיפות של מצרים, המתמודדת עם משבר כלכלי המחייב אותה לשמור על ערוצים פתוחים עם ארצות הברית.

סוגייה לא פחות חשובה העומדת בראש סדר היום של מורסי היא ניסוח החוקה המצרית, שצריכה לשקף הסכמה כללית באשר לעקרונות והיסודות שיתוו את היחסים בין השלטון לאזרחים. הקשיים לגבש הסכמה באו לידי ביטוי בשבוע האחרון בפרישה של כוחות בולטים מן האסיפה לניסוח החוקה, בהם מנהיג תנועת ה-6 באפריל אחמד מאהר, נציגי הכנסיות ומפלגת הוופד הליברלית. כוחות אחרים מאיימים בפרישה, בהם מי שהיה מועמד לנשיאות, עמרו מוסא, הליברל איימן נור ואחרים. פרישה נרחבת זו הופכת את האפשרות של פירוק האסיפה בפעם השנייה לריאלית ומציבה מכשולים בפני תפקודו של הנשיא בזירה הפנימית.

נשיא מצרים זקוק להישג מהיר על מנת להכיל את קולות המחאה ולהרגיעם, ולבצר את הלגיטימציה של שלטון האחים המוסלמים. אין זו משימה בלתי אפשרית, לנוכח ההיסטוריה הלא מרשימה של התגייסות הרחוב הערבי למען הפלסטינים. אך לא רק לאחים המוסלמים עצמם יש אינטרס למתן את קולות המחאה שעולים במרחבים הציבוריים ולשלוט עליהם. יכולת זאת תלך ותתמעט ככל שהפסקת האש תבושש לבוא. האחים המוסלמים לא יוכלו להרשות לעצמם לאורך זמן לשמור על תגובה מוגבלת ומרוסנת. אמנם "האביב הערבי" עוד לא הביא דמוקרטיה לעולם הערבי, אך הוא לבטח שינה את היחסים בין שליטים לנשלטים.

הכותבת, ד"ר בשמת יפת-אבשלום, היא חוקרת בכירה במחלקה לישראל במזרח התיכון, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון