להגיד לילדי המתנחלים את האמת

בשירות הצבאי הסדיר הזדמן לי לעשות גל"בים (ג'יפ ליווי ביטחוני) באזור שכם. חלק מהמשימה היתה ליווי של כלי רכב ישראלים בכבישים שבין צומת תפוח לישובים שמסביב. נותנים לך מספר רכב, אתה ממתין לו בכניסה ליישוב או בצומת ראשית, וכשהוא מגיע אתה מתחיל לנסוע אחריו. לרוב, כלי הרכב האלה לא היו עוצרים, אפילו לא מאטים, מקסימום נותנים צפצוף ומסמנים לי שאתחיל לנסוע אחריהם. ואני עם ג'יפ "סופה" ששוקל כמה טונות שלא יכול לעבור את ה-80 קמ"ש, מנסה לדהור אחריהם בכביש שחוצה את חווארה או את העאסכרים. ומקווה שהם לא קיבלו איזו אבן או גרוע יותר. בסוף הייתי מקבל איזה דיווח אדיש מהחמ"ל של היישוב שלהם "כן, הברלינגו הגיעה בשלום. פעם הבאה תיצמדו אליהם יותר".

חטיפת הנערים - כל הכתבות

אחרי כמה שנים, בפעם ראשונה שלי כמילואמיניק בשטחים, הגעתי ליישוב קהילתי חילוני דווקא. אחרי גל"ב ועמידה של שמונה שעות במחסום שבו עצרתי כל פולקסוואגן מסחרית, כתומה, שנעה בגזרה באופן מחשיד, ומסתבר שיש הרבה כאלה ושכולן נעות באופן מחשיד, ירדתי מהגל"ב עייף ועצבני, רק כדי לגלות שאני צריך להישאר בכיתת כוננות על מדים ונעליים.

הלכתי לתת שנ"צ של שישי על מדים ונעליים. תענוג. המבנה שישנתי בו השקיף על הכביש הראשי מצד אחד ועל הבריכה של היישוב מצד שני. אחרי כמה זמן הקפיצה אותי אזעקה. שמתי קסדה על הראש, תפסתי נשק ורצתי לכיוון החמ"ל, רק כדי לגלות שכמה נערים בבריכה משחקים עם המגאפון של המציל ונקרעים מצחוק. גם המציל, ילד בן 30, צוחק. עמדתי שם עם קפלס"ט על הראש וצעקתי עליהם שהם כמעט עשו לי התקף לב ושזה לא משחק להקפיץ את הגזרה. הם צחקו עלי והמשיכו בשלהם.

אחרי כמה תקופות של שירות מילואים בשטחים התרגלתי לאדישות שלהם ואפילו קצת הבנתי אותה. הם נוסעים על אותו כביש כל יום, כמה פעמים בכל יום, כך שלחכות לי בצומת או להזדחל במהירות כמו צב בתוך כפר ערבי, זה בערך הדבר האחרון שבא להם לעשות.

תושב אלון מורה בטור: "נמשיך לנסוע בטרמפים"

אבל יש דבר שאף פעם לא התרגלתי אליו. וכל מי שעשה שירות מילואים או סדיר בשטחים מכיר - אתה בתוך סופה ממוגנת עם מזגן מקולקל, אפוד, שכפ"ץ, נשק תלה צוואר, מחסנית ב"הכנס", ומבט מפוחד לצדדים. ואז אתה חולף על פני טרמפיאדה בכניסה להתנחלות ורואה אותם עם תיק על הגב ובלי שום פחד בעיניים, מניפים יד ועוצרים טרמפ. ולמה שלא יעצרו? זה הבית שלהם, יעצרו להם. כולם מכירים את כולם, כולם נוסעים לכיוון וכנראה שכולם שם בסדר עם זה - ההורים, המורים, ראשי המועצות, כולם. כי אף אחד לא טרח להגיד להם את האמת – שמסוכן כאן לאללה, שהחיילים כאן נוסעים בתוך סופות ממוגנות, ישנים עם נעליים ומדים בכיתות כוננות, עולים למגדלי שמירה עם אמצעי ראיית לילה, מחפשים פולקסוואגן כתומה שנעה באופן מחשיד, מוקפצים בלילה, גם בגלל שטויות אבל גם בגלל אירוע "חניבעל" שזה אירוע חטיפה, ובכלל שהגיע הזמן להפסיק להתנהג כאילו הכול כאן נורמלי ושפוי.

אבל לך תסביר משהו לילד, שההורים שלו, המורים שלו והמנהיגים שלו לא מסבירים לו. וזה לא משנה אם הוא גר בשטחים או בגבעתיים. אני לא יודע אם הילדה שלי תיסע בטרמפים, אני מקווה שלא. אבל אני יודע שכדי להסביר לה למה זה אסור וכמה זה מסוכן, אני אאלץ להגיד לה את האמת.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד