ביום שישי האחרון בני, עומר, נשאר בחטיבת הצנחנים בה הוא משרת ולא יצא לביתו לחופשת חג. לאשתי טלי, אמרתי באותו הערב כבדרך אגב, שאני מרגיש הרבה יותר בטוח כשהוא נמצא בבסיס, תופס גזרה או עולה לשמירה, מאשר כשהוא מסתובב ברחובות ויוצא לבלות בשעות הערב.
כששמעתי על מותו של יפתח, הפכו המילים הקשות למציאות אכזרית. הוא גדל עם בני וזכיתי לאורך השנים לראות כיצד הם ושאר חבריהם, הופכים מילדים חייכנים, לנערים מקסימים ולחיילים מלאי ערכים, מוטיבציה ורצון לשרת ולתרום למען מדינת ישראל.
חייו של יפתח היקר, נגדעו בשניות, בהחלטה פזיזה של מטורף חמום מוח, בפעולה פחדנית שהביאה לסיומו של עולם ומלואו, שהביאה לכל כך הרבה כאב, הלם ועצב לכל כך הרבה אנשים. כאב, כקצין ומפקד בצה"ל, וכמי שזכה להכיר את יפתח וכל חבריו, אני לא יכול שלא להרגיש טעם מר של החמצה, על האדם הבוגר, המרשים והפרודוקטיבי שיפתח כבר לא יזכה להיות.
אתה מביא ילד לעולם, משקיע בו את כל חייך, מתרגש כשאתה רואה אותו בטקס חג החנוכה בגן עם נר מנייר על הראש, מספר לו סיפורים לפני השינה, מחבק אותו על הספה ונרדם כשהוא בזרועותייך, מבטיח לו שהוא תמיד יהיה מוגן, ויודע שאתה תהיה מוכן לעשות הכול על מנת לקיים את ההבטחה הזאת. וברגע אחד הכול מסתיים. ברגע אחד של טירוף, חיים שלמים מסתיימים, הבחור המדהים שכל כך אהב את המדינה, שכל כך שמח שהגיע ליחידה קרבית, שגדל בבית שמילא אותו בערכים ואהבה לזולת, כבר לא יהיה יותר.
הדגל שאהב כיסה את ארונו
ידעתי מלחמות וקרבות קשים, לא פעם הייתי מוכן לחרף נפשי למען ההגנה על המולדת, ושלא כמו מילות השיר, עיניי עדיין לא יבשו מדמעות על חייהם של רבים מחבריי שנהרגו בשדות הקרב. כששמעתי על מותו של יפתח היקר לא יכולתי שלא לתהות, איפה מתרחש שדה הקרב האמתי? כשיפתח תפס קו בפעילות מבצעית אין לי ספק שהיה מוכן לכל תרחיש, ונשא עמו נשק ותחמושת כמקובל. למועדון לילה, אליו אתה מגיע עם חבריך במטרה לבלות ולהשתחרר, אתה לא מגיע עם נשק, אתה לא מצפה להיכנס לשדה קרב, ובטח שלא לסיים שם את חייך.
בעוד כשבועיים נציין את יום העצמאות, יפתח כבר לא יניף את דגל ישראל שכל כך אהב, דגל ישראל הוא זה שכיסה את ארונו בדרכו האחרונה כשלצדו חבריו, מפקדיו ובני משפחתו שכל כך אהבו והעריכו אותו.
הורים יקרים, בתי החולים מלאים בכל סוף שבוע בכאלו שאמרו את המשפט הכול כך מרגיז "לי זה לא יקרה". אנחנו יכולים לגדל אותם, לתת להם את כל הכלים הנכונים, לעשות ככל שביכולתנו על מנת שיהפכו לבוגרים אחראיים המכבדים את סביבתם וזולתם, אך לצערי, לעולם לא נוכל להכין אותם לטירוף שהם יכולים להיתקל בו בכבישים, במגרש המשחקים, בבית הספר או במועדונים.
כולי תקווה שמשטרת ישראל ומערכת המשפט יפעלו על מנת למצות עד תום את הדין עם התוקפים, ויטילו ענישה משמעותית אשר תהווה הרתעה אמתית לכל אלו שיחשבו בעתיד לנהוג באלימות כלפיי אחר.
הכותב הוא אלוף-משנה במילואים
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד