במלאות 40 שנה למותו של דוד בן-גוריון, מבקשים רבים מתומכי השמאל הציוני לגייס אותו למאבקם. הם מעלים אותו על נס ומרבים לדבר עליו כאחד מנציגיה הבולטים של "הציונות הפרגמטית". לראיה - הם מציינים שהיה זה הוא, יחד עם חיים ויצמן, שהוביל את התמיכה בתכנית שניסחה ועדת פיל בשנת 1936 לחלוקת הארץ. "זה מהימים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו", כתב בן גוריון בעקבות פרסום התכנית. "אמנם קוצצו שאיפותינו וגם ההתחייבויות הבינלאומיות שניתנו לנו (...). הגבולות רעים מבחינה צבאית ופוליטית (...). אבל קיבלנו רוב חוף הים, את רוב העמקים, רוב מקורות המים בצפון, רוב השטחים הריקים, שני ימים (ים תיכון וים סוף), הכרת עצמאות על ידי רוב העולם, כל הדמוקרטיות, על ידי אמריקה ורוסיה גם יחד".
בניגוד לו, יריבו האידיאולוגי המר, זאב ז'בוטינסקי, התנגד לתכנית החלוקה; הוא טען שהיא אינה מאפשרת למעשה ליהודים להקים מדינה ריבונית של ממש, אלא מקצה להם "תחום" מוגבל שאינו יכול לספק מרחב מחייה למיליוני היהודים שעתידים לבוא בשערי הארץ. הוא עמד, לפיכך, על זכותה של המדינה היהודית לשתי גדותיו של הירדן.
40 שנה למותו של בן-גוריון - פרויקט דעות מיוחד
הנה, לכאורה, הפרגמטיסט למול האידיאולוג; המתון למול הקיצוני. אך הייחוס של פרגמטיזם לבן-גוריון כרוך במתן פרשנות נדיבה לעמדותיו. בן-גוריון, המנהיג בעל הזכויות הרבות, היה פרגמטיסט רק במובן הצר של המילה. כלומר, הוא גרס שיש להתחשב באילוצי השעה; שיש תחילה לקבל את הצעתם של הבריטים, לממש את האחיזה בחבלי הארץ על פי תכנית החלוקה, להבטיח עלייה מסיבית אליהם - ואז לשקוד על פיתוחה של הריבונות היהודית. אך הוא בהחלט שאף להרחיב את גבולותיה של המדינה היהודית, בעת שתיוצר שעת כושר.
לאחר מבצע קדש ב-1956, נשא בן-גוריון נאום בכנסת שבו הכריז על כינונה של "מלכות ישראל השלישית". זכורה גם הביקורת שהטיח נגד ממשלת ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, על כך שאינה נחפזת ליישב את "האזורים החדשים". "אם ברצוננו להבטיח שירושלים כולה תישאר לעד בידינו", קבע, "עלינו להתיישב במהרה במזרחה, בצפונה ובדרומה". על כך הוסיף והביע את מורת רוחו מכך שלא נעשה דבר לקדם התיישבות זו. "הניצחון", התריע, "אינו המלה האחרונה (...). אנו חייבים ליישב במהרה את האזורים החדשים".
תודעה לאומית על בסיס חזון נשגב
מכאן, שיש להבין את הפער בין השמאל לימין הציוני במקום אחר, עקרוני יותר. מקורותיו של הפער נוגעים לאופן שבו מבינים המחנות השונים את ההצדקה הבסיסית של המפעל הציוני. בניגוד ל"הצדקה תכליתית" של הציונות, "ההצדקה פרגמטית" שלה נשענת על סיבות היסטוריות קונקרטיות. על פי הצדקה זו, צמיחתה של התודעה הלאומית הציונית, בדומה לתודעה לאומית של לאומים אחרים, באה בעיקר בתגובה לחוסר הנכונות של חברות לאומיות שונות להכיל בתוכן קבוצות מיעוט אתניות, דתיות או תרבותיות ואף לרדוף אותן. זו למעשה התמצית בהכרזה האלמותית של הרצל: "משפט דרייפוס עשה אותי ציוני". הנה קצין בכיר בצבא הצרפתי, איש שהיה גאה בלאומיותו הצרפתית ושהיה נכון לשרת את מולדתו בנאמנות ובמסירות רבה, נאלץ להתמודד עם עלילות שווא על בגידה במולדתו. ולמה זה קרה? כי האקלים התרבותי הצרפתי, המאופיין באנטישמיות עמוקה, מאפשר לטפול על הקצין הזה, בשל דתו היהודית, את האשמה הנוראה של בגידה.
אם זה היה גורלם של יהודים בחברה שסימלה יותר מכל מדינה אחרת את הרעיון של קידמה, חירות ושוויון, הרי שגורלם היה עגום יותר בחברות שכרכו באופן אינטימי ביותר את זהותם הלאומית עם מוצאם האתני ועם שיוכם הדתי; גם שם, לא התממשו מאווייהם של היהודים להיות חלק בלתי נפרד מהזהויות הלאומיות שבאו לעולם, הן בעקבות "אביב העמים" של אמצע המאה ה-19 והן בעקבות קריסתן של האימפריות הטורקית והבריטית מאוחר יותר. אלה היו פני הדברים במרכז ובמזרח אירופה, ואלה היו פני הדברים במדינות המזרח התיכון.
וכך, בתגובה לסירובם של עמים שונים לראות ביהודים חלק בלתי נפרד מזהויות הלאומיות שלהם, הגיבו היהודים ברצון למדינה משלהם. הוגה הדעות הצרפתי, רמון ארון, היטיב לתאר דינאיקה זו לפני כיובל שנים. "יהודים רבים", כתב, "הגיבו ברצון להפרדה על הסירוב להכרה, והציונות הינה ביטוי לכך". תגובה זו מספקת הצדקה מוסרית איתנה לציונות, ואינה מזהה אותה עם מקסמי שווא משיחיים ונטיות לאומניות. עם זאת, בדומה לאידיאולוגיות לאומיות אחרות, הציונות אינה יכולה להסתפק בהצדקה זו, ולגבש סביבה, באופן בלעדי, את הנרטיב הלאומי שלה. משעה שהיא עושה את צעדיה הראשונים, היא נוטה לשכוח את הסיבות הקונקרטיות שעודדו את צמיחתה, ומתחילה לגבש לעצמה "נראטיב תכליתי".
הנראטיב התכליתי ש"הולבש" על הציונות הפרגמטית של הרצל ובן-גוריון גורס כי התחדשות הלאומית הציונית היא תולדה הכרחית במסעו ההיסטורי של הלאום היהודי. לפיכך, ממעיט נראטיב זה בערכה של ההצדקה המקורית, ופונה לבסס את זכותו של הלאום היהודי למדינה ריבונית על הטענה בדבר המשכיות היסטורית במולדתו. "מיתוס ההמשכיות ממלוכת דויד למדינת ישראל", כפי שמציין ארון, "התפתח בשלב מאוחר יותר" - כלומר, רק לאחר ההצדקה המוסרית המקורית.
התפתחות זו הינה טבעית, ומאפיינת את כל התנועות הלאומיות. אין זה נכון לקשור את צמיחתה של תודעה לאומית על חוויות דחייה ועל מניעים שליליים בלבד; יש לכרוך אותה גם במניעים חיוביים ועם חזון נשגב. בן-גוריון ביקש ליטול חלק משמעותי בביסוסה של תודעה לאומית מסוג זה, הכוללת עקרונות יסוד לחידוש הזהות והמורשת הלאומית בישראל וחיבורה לקדמת דנא. אך בדומה למחנה הימין (ובדומה לחבריו לתנועת העבודה, כמו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין), גם הוא נטה להעניק לנראטיב זה פרשנות גורפת ומשיחית. הוא אמנם התאפיין בפרגמטיזם מעשי - אך לא בפרגמטיזם אידיאי. עובדה זו מקשה עלינו, אלה הנמנים על השמאל הציוני, לגייס את בן-גוריון ואת מורשתו לעזרתנו, במחלוקת העמוקה בינינו לבין מחנה הימין.
פרופ' יוסי יונה הוא מומחה לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן גוריון
לכל הטורים של יוסי יונה בוואלה! דעות