רודן מטורף, בשאר אסד, טובח באזרחיו וממית מאות ואלפים מהם בנשק כימי. בכך הוא מבצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ורומס ברגל גסה נורמות חד-משמעיות של המשפט הבינלאומי האוסרות שימוש בנשק להשמדה המונית. מה אומר המשפט הבינלאומי על האפשרות לעצור את הטבח ואת הפרת החוק הבינלאומי? המשפט הבינלאומי, מסתבר, מגמגם בערך כמו נשיא ארצות הברית ברק אובמה.
בעשורים האחרונים, ובשנים האחרונות ביתר שאת, כל פעולה התקפית מבקשת לגיטימציה משפטית במשפט הבינלאומי. כך גם עכשיו, לקראת הפעולה האפשרית בסוריה. בארה"ב, בבריטניה ובצרפת, התוקפות הפוטנציאליות, כמו גם בין המדינות המתנגדות פעולה, השיח המדיני שזור בטיעונים משפטיים. המרכזיות של הטיעון המשפטי בדיון המדיני הבינלאומי על התקיפה בסוריה מוכיחה שוב עד כמה הוא הפך לפקטור מרכזי בזירת הלחימה המודרנית. אבל גם עד כמה המשפט הבינלאומי הוא כחומר ביד היוצר המבקש לממש את מדיניות. להלן, קצת סדר: למה אסור לתקוף, למה מותר, ומה זה יכול לומר עבור מדינת ישראל.
לא למשפטנים בלבד
מתנגדי התקיפה עומדים על קרקע משפטית יציבה. על פי אמנת האו"ם, הכלל הוא שהשימוש בכוח אסור. אבל לכלל יש חריגים. הראשון הוא הזכות להגנה עצמית: כאשר מדינה מותקפת על ידי מדינה אחרת, מותר לה להשיב מלחמה ולממש את זכותה להגנה עצמית. זה בוודאי לא המקרה כאן. השני, כאשר מועצת הביטחון מחליטה שיש מקום לפעול כנגד מדינה סוררת, כמו שקרה לאחרונה בלוב. גם האפשרות הזו לא צפויה להתממש במקרה הסורי, לנוכח הווטו האוטומטי של רוסיה וסין על כל הצעה לפעולה בסוריה ואפילו לגינוי. מכאן, טוענים מתנגדי ההתקפה או המהססים לגביה, שכל עוד לא ניתן היתר לתקיפה בסוריה על ידי מועצת הביטחון, התקיפה תהווה הפרה של החוק הבינלאומי. עם כל התסכול שבדבר, לא עוצרים פשע אחד על ידי פשע אחר.
מצדדי התקיפה צריכים להתאמץ יותר. בבסיס הטיעון נמצאת דוקטרינה משפטית המכונה "התערבות הומניטרית". לפי דוקטרינה זו, כאשר מתרחש אסון הומניטרי, אבל העולם, באמצעות מועצת הביטחון עומד מנגד, מותר למדינות להתערב באמצעות הפעלת כוח. להפעלת כוח על בסיס הדוקטרינה הזו יש כמה תנאים, בהם הידיעה שהתערבות צבאית היא מוצא אחרון, ולפני כן נוסו כל האמצעים הדיפלומטיים והאחרים, וכן שההתערבות תביא להקלה במשבר ההומניטרי אותו באים לפתור.
אבל השימוש בדוקטרינה זו אינו מוסכם על בתי המשפט הבינלאומיים. המצדדים מצביעים על מצבים כעין זה שבסוריה היום או ברואנדה לפני עשור. במדינה מתבצע פשע נגד האנושות ומאות אלפים נרצחים, אבל בגלל שיתוק פוליטי של המערכת הבינלאומית, לא ניתן להתערב צבאית כדי להפסיקו. לשם כך, הם סבורים, נחוצה דוקטרינה זו. המתנגדים מעלים חששות מוצדקים למדי. למשל, שימוש נרחב בדוקטרינה זו יכול להפוך לכלי בידי מדינות סוררות להצדקת מלחמות לא מוצדקות בעליל, תוך שימוש בתירוץ של סיוע הומניטרי זה או אחר. היא יכולה גם לשמש בידי מעצמות מערביות לקדם סוג חדש של קולינאליזם וסדר חברתי שהוא צודק, אבל רק בעיניים מערביות.
בקוסובו של 1999, למשל, הטיעון הזה היה ההצדקה המרכזית להתערבות של מדינות נאט"ו ללא אישור מועצת הביטחון של האו"ם. לאחר המלחמה קבעה ועדת מומחי משפט בינלאומי כי ההתערבות הייתה "לא חוקית אך לגיטימית" (תעלול לשוני שמאפיין את התחום). המסקנה הזו מראה כמה דוקטרינה משפטית זו שנויה במחלוקת.
ובכל זאת, בחוות דעת משפטית שפרסמה בריטניה, עוד לפני ההצבעה האומללה בפרלמנט ביום חמישי האחרון, וכנראה כדי לתמוך בעמדתו של ראש הממשלה דיוויד קמרון, התקיפה המתוכננת תוארה כהתערבות הומניטרית. חוות הדעת גם שרטטה את העובדות בהתאם: אסד עושה שימוש רצחני בנשק כימי באופן שיטתי ומתמשך, וצפוי שיעשה כך בעתיד. רק הפעלת כוח על ידי גורם חיצוני תמנע את המשך הריגתם בנשק כימי של בני העם הסורי. ארה"ב לא פרסמה רשמית את הטיעון המשפטי המצדיק תקיפה, אך הטרמינולוגיה של דובריה השונים מלמדת שזה המקרה גם כאן.
חשוב להדגיש: הוויכוח הזה הוא לא למשפטנים בלבד, ויכולה להיות לו בעתיד השפעה מרחיקת לכת גם על מדינת ישראל. ראשית כל, נקודתית, צריך לשים לב לדוקטרינה הזו של התערבות הומניטרית - כי בשל גבולותיה הלא ברורים של הדוקטרינה, היא יכולה להיות מופנית יום אחד גם נגד ישראל. הרי אין הגדרות ברורות בשאלה מהו "אסון הומניטרי", מהי "התערבות הומניטרית" ומי קובע מתי ובאיזה אופן מותר למדינה להתערב בנעשה במדינה אחרת ממניעים הומניטריים. לגבי ישראל הרי נשמעות חדשות לבקרים טענות בדבר "פגיעה המונטירית" בפלסטינים כמו גם טענות משוללות כל יסוד בדבר "פשעים נגד האנושות" ו"פשעי מלחמה" המכוונים נגד הפלסטינים. לא מן הנמנע שמדינה זו או אחרת תיטול בעתיד את החירות לנקוט ב"התערבת הומניטירת" למען הפלסטינים, ותחת צידוק זה תפתח במערכה צבאית נגד ישראל.
שנית, ברמה האסטרטגית הרחבה, אנו למדים שוב על המרכזיות של המשפט הבינלאומי ככלי ליצירת לגיטימציה, ואת הכורח החל על צה"ל וכוחות הביטחון לשרטט את הבסיס המשפטי לכל פעולה צבאית, עוד לפני הירייה הראשונה. במלים אחרות - במקום שבו מגיע המשפט, שם יעצור הטיל. לכן, גם אם לא מפרסמים את חוות הדעת עוד לפני המתקפה, כמו שנהגו כאן הבריטים באופן חריג, היא צריכה להיות כתובה ושמורה בכספות הכוח התוקף - ליום פקודה, תוך כדי או אחרי המלחמהגם ברמת ההצדקה הכוללת, וגם, אין ברירה, ברמת הפעולה הבדידה - כל פעולה ישראלית צריכה להיות מגובה באישור משפטי. בישראל ובצה"ל החלו כבר בתהליך כזה בשנים האחרונות, בין היתר בליווי המשפטי למבצעי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ברצועת עזה - אך נחוץ להשלים את התהליך ולוודא שאין כל פרצות שישמשו בעתיד את אויבינו.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
לכל הטורים של שוקי פרידמן בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il