לשאול אזרחים בעירק אם הם מתגעגעים לשלטונו של סדאם חוסיין זה כמו לשאול תושבים ברצועת עזה אם הם מתגעגעים לכיבוש הישראלי. רבים מתושבי עירק כל כך אומללים וחסרי-תקווה, עד שחלקם ישיבו בחיוב על השאלה הזו.
סדאם חוסיין היה רודן אכזר שדיכא זכויות אדם, כלא את מתנגדי שלטונו, טבח במאות אלפי כורדים ושיעים, וגרר את ארצו למלחמות שהובילו לקריסת הכלכלה. יחד עם זאת, כשהאזרחים בעירק חוששים היום לצאת לרחוב מחשש שייקלעו לפיגוע, רבים מהם, סונים כמו סדאם, מתגעגעים ליציבות ולביטחון היחסיים שחשו בתקופתו. כן, עד כדי כך קשה להיות אזרח עירקי.
עשרים שנה בדיוק חלפו מאז שפלש סדאם לכווית, והצית את מלחמת המפרץ הראשונה. אם אפשר לענות במילה אחת על השאלה 'מה השתנה בעירק מאז אותה מלחמה'? התשובה הפשוטה תהיה: 'הכול'. התהפוכות הפוליטיות, החברתיות, הדתיות והכלכליות שעברו על המדינה הן בלתי-נתפסות. שלטון היחיד של הרודן, שכונה על ידי מתנגדיו "הקצב מבגדד", הופל על ידי ארצות הברית, השיעים החליפו את המיעוט הסוני בשלטון, הכורדים החלו בבניית מדינה, בחירות חופשיות נערכו, ממשלות קמו ונפלו, ובעיקר: עירק כבר איננה יותר גורם מאיים במזרח התיכון, אלא גורם שמאוים ללא הרף על ידי מדינות וארגוני טרור.
עוד בוואלה!
"הריק שאחרי ארה"ב מפחיד את כולם"
"ממצב של מדינה מאיימת שיוצאת למלחמות נגד שכנותיה ונגד אזרחיה, הפכה עירק לגורם מאוים", מסבירה פרופ' עפרה בנג'ו, מומחית לעירק מהחוג למזרח התיכון באוניברסיטת ת"א. "עירק תחת שלטונו של סדאם חוסיין נלחמה בכורדים בשנות ה-70', כפתה מלחמה על אירן ולאחר מכן כפתה מלחמה על כווית. כיום לעירק אין כלל יכולת לפתח מדיניות חוץ משלה. היא הפכה למדינה שכל המדינות הסובבות אותה מנסות ללחוץ עליה ולהשפיע עליה. שתי המובילות העיקריות הן אירן וטורקיה אך גם מדינות אחרות מנסות להשפיע".
"לאחר מלחמת המפרץ השנייה ב-2003, הוחלט לחסל את הצבא העירקי, ולכן אין כיום צבא שיכול לאיים על המדינות השכנות ויכול להגן על המדינה", מוסיפה פרופ' בנג'ו. "לאור זאת, כולם חוששים מהאפשרות המתקרבת של נסיגת הכוחות האמריקאים מעירק כשהחשש העיקרי הוא שכל הגורמים מסביב, כל אחד בתורו, ינסה למלא את הריק שיישאר בעקבות נסיגה זו".
הכורדים חוגגים, האחרים פחות
מבנה השלטון, צורת השלטון וסוג המשטר הם שינוי דרמטי שחל במדינה. הזוכים העיקריים מהתמורות הללו הם מי שדוכאו הכי הרבה על ידי סדאם - הכורדים: "בעוד שבימי סדאם המדינה הייתה ריכוזית, כשהשלטון במרכז חולש על הפריפריה, הרי שהיום קיימות שתי ישויות הכורדית והערבית, כשהכורדית בונה את עצמה כמעין מדינה-בדרך עם כל הסימנים של מדינה כגון דגל, פרלמנט, ממשלה נפרדת ומדיניות חוץ שמנהלים שרים כורדים", אומרת פרופ' בנג'ו. "שינוי מפליג נוסף הוא במבנה השלטוני: לסונים בימי סדאם היה מונופול, וכיום מרבית הכוח נמצא אצל השיעים והכורדים".
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
"בכירי דת מחוסלים"
ומה בנושא זכויות אדם וחופש הביטוי? "בניגוד לימי הדיכוי בתקופת סדאם, הממשלה העירקית כיום מעניקה חופש ביטוי בשפע", אומר לוואלה! חדשות ד"ר אלי אמריליו, מומחה למזרח התיכון מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. "יחד עם זאת, ברחוב יש חשש אדיר להביע דעות כי המיליציות המקומיות וארגונים כמו אל-קאעדה דואגים לחסל את מי שידבר נגדם. באזורים סוניים אנשים מפחדים לדבר נגד אל-קאעדה. בכירי דת רבים חוסלו בעקבות דברים שאמרו".
מאז שהופל סדאם מתחוללת במדינה מלחמת אזרחים עקובה-מדם, שגבתה עד היום מאות אלפי קורבנות. היעדר היציבות הביטחונית במדינה הוא זה שגם מונע ממנה להתגבר על המצב הכלכלי הקשה שבו היא נמצאת. וכך, האזרחים שוב משלמים את מחיר ההרפתקאות של מנהיגיהם וגנרליהם: אחוזי האבטלה ממשיכים לגאות, קיים מחסור אדיר בתשתיות בסיסיות כמו זרם חשמל ומים נקיים לשתייה, והביטחון האישי במצב נורא.
טוב או רע בדיקטטורה?
"יש אמנם תהליך של שיפור, אך בגלל המצב הביטחוני הרעוע, אחוז האבטלה עדיין גבוה", אומר ד"ר אמריליו. "בנוסף לכך, יש כמיליון אלמנות בעירק בגלל הפיגועים והמלחמות. קשה להן לכלכל את ילדיהם ללא עזרת הבעלים. למרות שהאמריקאים השקיעו יותר מטריליון דולר בעירק, רחוק היום עד שהיא תשלים את הפערים".
אין להתפלא, אם כך, שרבים בעירק מתגעגעים לסדאם: "יותר ויותר עירקים אומרים שלפחות אצל סדאם המצב היה מעט יותר יציב מבחינה ביטחונית ולפחות אצלו לא נהרגו כל כך הרבה עירקים", אומר ד"ר אמריליו. פרופ' בנג'ו מעט יותר מסויגת: "קשה לדבר על תחושות האזרחים כמקשה אחת. הכורדים שמחו מאד על הפלישה האמריקאית, סייעו לה וכיום הם הגורם המשגשג ביותר בכורדיסטן העירקית. גם השיעים יצאו נשכרים מהמהלך האמריקאי כי זו הפעם הראשונה שהם הופכים לשליטים במדינה וזוכים למנעמי השלטון".
"מי שסבלו בעיקר מכל השינויים הללו הם הסונים", ממשיכה פרופ' בנג'ו, אך מבהירה שלמרות זאת, האליטה הסונית הולכת ומתרגלת למצב החדש: "עובדה שהם נכנסו לממשלה החדשה שהוקמה זה מכבר. הסונים עברו בלי ספק תהפוכות לא פשוטות. בתקופת סדאם הם חשו יציבות, אפילו בתקופות כלכליות קשות. אם תשאל סוני, הוא היה מעדיף לחזור לימי סדאם כי הייתה לו תחושת יציבות והמשכיות".
למי איכפת מישראל?
עשרים שנה עברו מאז שסדאם שיגר טילים לעבר ישראל, וגם בתחום הזה עברה עירק שינוי דרסטי. "ישראל באופן כללי אינה מעניינת את העירקים", אומרת פרופ' בנג'ו. "הם עסוקים בעניינים שלהם ובבעיות שלהם. בקושי יש להם יכולת וכוח לקיים את הביטחון הפנימי שלהם, אז בטח ובטח לא לאיים על מדינות אחרות. אמנם שומעים רחשים מצד המנהיג השיעי מוקתדא סדר שמנסה לחקות מעט את נסראללה בלבנון אך קשה לראות כיצד הוא גורף אחריו את ההמונים. והכורדים? אין להם שום סיבה לפעול נגד ישראל. להפך".
ד"ר אמריליו: "היום עירק פחות עוסקת בנושא הפלסטיני כפי שסדאם עשה בזמנו כדי למנף את מעמדו בעולם הערבי. היום העירקים מדברים על בעיות הפנים וקוראים לשלום וליחסי שכנות טובה עם כל הסובבים אותם".