פעילי זכויות אדם בלי צלם אנוש

אמש, מוצאי שבת, אני מסתובבת ברחובות תל-אביב ונשבר לי הלב. לא. אף אחד לא עזב אותי (לא אתמול לפחות), ולא נזרקתי משום דירה. נשבר לי הלב לראות 40 בחורים ובחורה אחת, שנתנו את מיטב שנותיהם למדינה, סופגים קללות, חבטות ויריקות.

על מה תשאלו? על כך שעשו את עבודתם. על כך שהם דואגים שהחוק יישמר. ברחובות תל-אביב פעלה אתמול יחידת "עוז", ואני מתרוצצת איתם בשעות המאוחרות של הלילה. עזבו כעת את השאלה העקרונית של המדיניות-שאותה לא הם קובעים. אני רוצה להתרכז במושג "מוסר כפול" אותו אני שומעת ללא הפסקה בתקופה האחרונה ואליו התוודעתי במו עיניי ואוזניי אתמול. לצערי, בנסיבות מכוערות במיוחד.

חבורת צעירים, בני לא יותר מ-22, שכנראה לא באמת עברו הרבה בחיים, מרשים לעצמם. מרשים לעצמם הרבה מעבר למה שהמוסר הפנימי והאנושיות מאפשרים. שלא לדבר על החוק. מרשים לעצמם לרמוס כבוד של אחרים, לפגוע ולהשפיל ללא גבולות. כל זאת, כמובן, בשם ההומניות.

הרשו לי לחלוק עליכם נועה, נועה, שי, קרן, כל מיני עלומי שם ושוב נועה. להומניות יש פירוש אחד. פירוש אוניברסלי. פירוש שאינו מקבל קונוטציות אחרות. וכאן, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, להומניות יש פירוש אחד כשמדובר ב"זרים" ופירוש הפוך לחלוטין כשמדובר בבני עמך. אני, בניגוד אליכם, מאמינה בהומניות זהה כלפי כולם. לא ייתכן שילד בן 17, שעוד לא סיים תיכון ומן הסתם אני משערת שלא באמת מתכוון לתרום למדינה בצורה שאני מאמינה בה, יחלוף על גבי אופניו ויחליט שלו - כאזרח "הגון" - מותר לצרוח בקולי קולות נאצות וקללות כלפי עובדי היחידה (עזבו שהשעה אחת בלילה וכבוד לתושבי השכונה כנראה שאין). לא ייתכן שנערות בנות 20 תירקנה לאנשי היחידה בפנים. ולבחורים האלה אין כיצד להגיב. הגבול הוא אפילו לא דק. כל הסיטואציה עוררה בי גועל אחד גדול. שי, שמצלם סרט מאוד אנושי על קהילת הזרים בישראל כי זה כואב לו וכי יש לו הרבה כבוד אליהם, אינו מסוגל להגיד שלום כמו בן אדם.

הרבה צער יש לי לאנשים כאלה. אנשים שלא באמת מנסים להכיר את הצד השני, אבל מטיפים לנו ללא הרף על "האחר". בחייכם, מאיפה אתם יודעים מי זה האחר? מאיפה אתם יודעים מה הרקע המשפחתי של גלעד, דותן, עידן, אופיר, ברק, ליאור, עמוס וחבריהם? למה באופן תמוה נדמה לכם שהבחורים הנהדרים האלה, שעברו כל אחד יותר מדי בחייהם הפרטיים, לא הולכים הביתה אחר-כך בתחושה לא קלה אחרי שהם עוברים חוויה מבזה כזו? ביזיון. זו המילה היחידה שיש לי למה שקרה אתמול: ביזיון אחד גדול.

ההורים שלי עלו לישראל בשנת 1978. הייתי בת 6.5. הם עלו מתוך ציונות ולא משום סיבה אחרת. אבל- ויש כאן אבל גדול -ההורים שלי חינכו אותי ואת אחיי לכבוד האדם, לקבל אנשים כי הם בני אדם וזהו. פשוט זהו. בלי דת, בלי עדה ובלי צבע עיניים. כנראה ילדי הפרחים הללו, שאתמול בזבזו ממיטב שעות השינה שלהם, לא מבינים כלום בערכים. או, לחלופין, הינם בעלי ערכים קצת לקויים. ערכים שאין להם כל קשר לרגישות, לעדינות ולכבוד.

כאב לי. כאב לי לראות את חבריי - עליהם אני שומרת מכל משמר - עומדים שם ומנועים מלהגיב. בשום צורה. מכל מיני סיבות. מדובר באנשים יוצאי דופן, כל אחד בדרכו. אני גאה להיות חלק מהם ולראות אותם יומיום. ללמוד מהם. לדעת מה עובר על כל אחד מהם. להבין למה העבודה הזו חייבת להיעשות ובכל זאת אינה פשוטה.

הרבה עבודות במדינה הזו אינן פשוטות ובכל זאת יש מי שעושה אותן. אין לי שום צורך או רצון להתנצל, ואוי למי שירגיש צורך להתנצל על עבודתו. אנשי יחידת עוז עושים עבודה ברוכה וחשובה. למדינה בעיקר. לשמירה על החוק. וכל מי שמעודד הפרה של החוק מסכן אותנו. מסכן אותנו כחברה, כעם וכמדינה. כי אותו אדם אולי יעודד הפרת חוק גם בתחומים אחרים וקשים יותר. אתמול נשבר לי הלב. פעם שנייה השבוע. נשבר לי הלב לחזור הביתה חבוטה וגאה. ולכם-נערים יקרים שאינם מבינים את מהות החיים אך מתעקשים לקרוא לעצמם "פעילי זכויות אדם" יש לי רק משפט אחד: כדי להיות פעיל זכויות אדם צריך לדעת להיות אדם קודם כל. אחר-כך תפעלו למען זכויותיהם..... שבוע טוב לכולם.

*סבין חדד משמשת כדוברת משרד הפנים