לפני כחודש השתתף ראש המשלה, בנימין נתניהו, בחנוכת בית ספר על שם אביו המנוח, בן ציון נתניהו, ביישוב ברקן שבשומרון. בטקס דיבר נתניהו על ירי הטילים מעזה, על פעולות תג מחיר ועל "העמקת השורשים" של העם היהודי בארצו. למורת רוחם של מארחיו, סירב ראש הממשלה להזכיר במפורש את התנגדותו לפינוי יישובים. לעיתונאים שנכחו במקום ושאלו אותו במפורש על העניין (אולי הוא שכח?) הוא השיב: "תמשיכו לנסות".
העיתונאים ממשיכים לנסות, ללא הצלחה יתרה בינתיים - אבל מי שמצא פריצת דרך הוא שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי. האם נתניהו ידע כבר לפני כחודש שאלו הם פני הדברים, ולכן סירב לסבך עצמו בהצהרות פומביות? לא ברור. האם לפני שהוא עולה על משכבו בלילות, הוא מפנטז על כך שיירשם בספרי ההיסטוריה כמי שהחליט על נסיגות משמעותיות ביהודה ושומרון? ברור שלא. אבל המציאות המזרח-תיכונית החליטה לשים סוף להתמזמזות המדינית, וראש הממשלה יודע שהוא נכנס לתהליך שקשה לשער כיצד ייצא ממנו. האם כמנהיג הימין בישראל שהוכיח שאין פרטנר? האם כראש מפלגה מקרטע שהחליט ללכת למהלך מדיני נרחב בלי שיש מאחוריו תומכים? או אולי כאריק שרון מודל 2013 מנהיג המרכז-שמאל החדש, האתרוג הבא של השמאל?
העיניים הפוליטיות נשואות עתה לכיוונם של שר הכלכלה, נפתלי בנט, ומפלגתו. בנט הצליח עוד פעם להסתבך באמירות שחיבור שלהן יוצר מראה של צלחת ספגטי. לפני כשבועיים הוא אמר שהעניין המדיני כלל לא מעניין את העולם, ועל הדרך עקץ את שותפתו לקבינט, ציפי לבני. בשבוע שעבר, כשהמציאות טפחה על פניו, הוא הקצין את עמדת הבית היהודי המוצהרת ואמר שאם רק ידברו על חזרה לקווי 67', תפרוש הבית היהודי מהממשלה. אתמול, דווקא כשהמשא ומתן המדיני הפך לעובדה מוגמרת, הנמיכו במפלגה הדתית-לאומית את גובה הלהבות.
כל עוד אין התקדמות ממשית, ראש הממשלה לא אמור לדאוג יתר על המידה. אפילו לגבי סוגיית שחרור האסירים - לו מתנגדים בתוקף בבית היהודי - ההערכה המבוססת היא שלא יהיה בכוחה לפרק את הקואליציה. וגם אם יבשילו השיחות בין לבני לסאיב עריקאת - כמה שהיא חיכתה כבר "להיכנס איתם לחדר" - נתניהו צריך להיות מוטרד יותר ממה שקורה בתוך הבית, בליכוד, מאשר אצל השותפות הקואליציוניות. יו"ר הוועידה החדש, דני דנון, אמנם לא מתכוון לעת עתה לכנס את המרכז ולא יעשה זאת עד לאחר הבחירות לרשויות המקומיות באוקטובר. אבל אם העסק יתקדם, דנון לא ישקוט. גם לא מירי רגב, ציפי חוטובלי, יריב לוין ואולי אף כמה שרים. מהר מאוד, נתניהו עשוי להרגיש כמו שרון בחודשים שקדמו להתנתקות.
יהיה אמון בין לבני לנתניהו?
מכל מקום, למהלך המדיני המתהווה יש עוד כמה השלכות פוליטיות. קודם כל, מי שעשוי להרוויח ממנו בגדול בטווח הקצר הוא יו"ר הקואליציה, ח"כ יריב לוין. דיוני התקציב אמנם יחלו במליאה בשבוע הבא, אבל אולי חברי הכנסת מהשמאל יגלו יותר הבנה וסלחנות כלפי ממשלה שנתונה בתקופה רגישה בשל תהליכים מדיניים העלולים לפגוע ביציבותה. המבחן הראשון: מי יסכים להתקזז עם ציפי לבני, שאולי תהיה בשיחות המדיניות בוושינגטון.
שנית, ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין התנועה, שמחייב הצמדת בייבי-סיטר מטעמו של נתניהו לאחראית על המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים, זכה לקיתונות של ביקורת - אבל בדיעבד, אולי דווקא המכניזם הזה, שאוסר על קיום משא ומתן מקביל ומחייב את השתתפותו של נציג ראש הממשלה, יצחק מולכו, בכל הפגישות, הוא זה שסולל את הדרך לאמון בין נתניהו ללבני, שעבר תלאות רבות במהלך השנים.
ולבסוף, מה תהיה השפעת התהליך המדיני על הפריימריז במפלגת העבודה? יריביה של היו"ר שלי יחימוביץ' בקרב על ההנהגה עשויים להשתמש בהתפתחות האחרונה כדי לגרום לדחיית הבחירות הפנימיות. הרי אולי ניכנס בקרוב לממשלה, יאמרו, אז למה שנעסוק בהטלת רפש זה בזה? אבל יחימוביץ' לא מתכוונת לעצור. לצד פגישתה היום עם הנשיא שמעון פרס, שעסקה בנושאים המדיניים (ונקבעה מראש), הודיעה היום המפלגה שהוועידה שתעסוק בענייני הבחירות הפנימיות תתכנס בתוך פחות משבועיים. ובכל זאת, בנושא הזה טרם נאמרה המילה האחרונה.
סוף הקיפאון המדיני? כל הכותרות האחרונות בוואלה!:
נתניהו: נביא הסכם עתידי עם הפלסטינים למשאל עם
כמה אסירים פלסטינים חוזרים לטרור אחרי השחרור? צפו במהדורה
שתיקה שמסתירה התחייבויות בחדר סגור / דני אילון