הסיכוי שיישפך דם יהודי על ידי יהודי קרוב מתמיד. כשהביטחון האישי יורד, בעתות מלחמה או בתקופות של טרור גואה, מוצא עצמו הקיצוני בחיפוש מתמיד אחר פורקן. קירות ביתנו רועדים מפיצוצי היירוטים והנפילות ובמקביל רועדים קירות הפייסבוק ומהמחשב יוצאות ההפגנות אל הרחובות.
בעוד חיילנו נלחמים, הקיצוני חש כי הוא חייב להיות חלק מהמערכה עצמה, לצרוח את עמדתו ולהוכיח לקיצוני שמולו כי הצדק נמצא בצד שלו. כך הוא חש שתרם את חלקו לחוסן הלאומי בעוד שבפועל הוא מפורר את עמודי היסוד של בניין כוחנו.
מבצע "צוק איתן": כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
ככל שחולפים הימים, הקטבים מתרחקים זה מזה. הקיצוני חש שאין עוד די בסטטוס תקיף, בוטה, קיצוני והגיע העת לצאת לרחובות. לא, אין מדובר בהפגנות תמיכה תוך אחיזת דגל ישראל בגאווה לחיזוק המורל ולתמיכה בכוחות הלוחמים, אלא בהפגנות אלימות. מהפגנה להפגנה האלימות גדלה. כפי שמסטטוס לסטטוס מחריף הקיצוני את בחירת מילותיו ולחיצותיו על המקלדת. כך גם כשמפגין, מחריף צעדיו האלימים, האלימות המילולית והאלימות הפיזית מטבעם מחריפים עד לקולות הנפץ.
מה גרם לי להפגין נגד שמאלנים | "הצל" מסביר מדוע יצא לרחוב
מה שלא יעשו טילי האויב שלא יכולים לחוסננו הלאומי, עלולים לעשות הקיצונים מבית. הטרוריסט המוסלמי הוא האויב ולאיום שהוא מייצר אנו נותנים מענה. בסוף נכריע אותו וננצח. הטרוריסט היהודי אינו אויב אך דווקא הוא מי שעלול למוטט עלינו את יסודות החברה בא אנו חיים. יונה אברושמי שהשליך את הרימון בהפגנת "שלום עכשיו" ורצח את אמיל גרינצויג בשנת 1983 היה משוכנע שהוא עושה בכך את רצון העם.
לא מתנחל, לא חובש כיפה
תמיכת הציבור חשובה כמעט תמיד לקיצוני, כך קרה גם כשרוצח ראש הממשלה חש שיש לו רוח גבית בעם. הרצון להשתיק את היכולת של הצד השני להביע עמדתו היא ששחררה את נצרת הרימון וניצרת האקדח אז ועלולה לשחרר אותה שוב גם כיום. הטרוריסט היהודי אינו תמיד האידיאולוג הלאומי הקיצוני אותו אנו מדמיינים, אין בהכרח כיפה סרוגה לראשו ולבטח הוא לא בהכרח תושב התנחלות נידחת. אברושמי לא היה כזה, וגם לא רוצח ראש הממשלה.
דווקא שהתותחים רועמים | נשיא הקרן החדשה כותב
קיצוניים תמיד יש, והם תמיד יהיו בשולי החברה. השאלה היא מה אנו עושים על מנת למנוע מצב בו הם ימוטטו עלינו את הדמוקרטיה הישראלית ואת כל מה שמאחד אותנו לחברה אחת בעלת חוסן משותף שאין אויב שיכול לה, חוץ מהאויב מבית. המיעוט הקיצוני עלול לקבוע לרובנו, המתונים, את עתידנו לו לא נפעל. אנחנו, יותר מ-90% מהעם, אנו אלו שקובעים את הרוח, את מה לגיטימי ומה לא, את הישראליות היפה והטובה. אנו שקובעים מהי הדמוקרטיה הישראלית.
יש לפעול בשלושה מישורים במקביל. הרוב הדומם חייב לסיים שתיקתו ולהגיד בקול ברור לא. לא להסתה, לא לקיצוניות ולא לשנאת אחים. הדבר השני הינו האמירה שצריכה לצאת מהנהגת המדינה. ללא אמירה חדה וברורה מצדה, אמירה שהמבהירה את גבולות המותר והאסור, שמוקיעה מקרבה את השוליים הקיצוניים, עלול הקיצוני לחוש את אותה רוח גבית שתוביל אותו לפעולה. חלק חשוב באמירת ההנהגה הינו בהנחיית גורמי האכיפה לנהוג ביד קשה בכל הקשור להסתה הגלויה ברשתות וכדומה. הדבר האחרון הינו איסוף מודיעין - נושא מורכב ביותר בעידן בו רבים מקצינים, ובעיקר כשהרקע לפעילות אותו מפגע פוטנציאלי אינו רקע אידיאולוגי עמוק.
עלינו כחברה להוקיע את הקיצוניות מקרבנו בכל דרך. על ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, למוד הניסיון מלפני כמעט 20 שנים לומר גם הוא את דברו. עליו לומר בקול ברור מה שהוא ואחרים לא אמרו אז - שאלימות אידיאולוגית עלולה למוטט את בסיס קיומנו ותטופל ביד קשה. לומר שהדמוקרטיה הישראלית תדע לטפל ביד קשה גם באיומים מבית ולהנחות גורמי האכיפה בהתאם. לומר שלא הכול מותר להגיד ולכתוב, לא הכול מותר לעשות, שהסתה לאלימות ואלימות בפועל אסורה ותטופל ביד קשה.
מצב בו קול העם וקול ההנהגה אינו נשמע כבר גבה קורבנות. יש ללמוד הלקחים ולפעול במהירות ונחישות לשמירת המדינה גם מהקיצונים שבתוכה.
הכותב הוא עובד שב"כ לשעבר
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד