הם מתנדבים בחלוקת מזון בסתר למשפחות נזקקות, מסייעים לניצולי שואה ופועלים למען הקהילה מאחורי הקלעים, אבל פעולה אחת שיבצעו הלילה (ראשון) נערי תוכנית סח"י (סיירת חסד ייחודית) היא בעלת משמעות היסטורית: עלייה להר הרצל כדי לפקוד את הקברים באנדרטת חללי "נצר אחרון". המטרה: להנציח את החיילים שנפלו, ללמוד עליהם ולהוקיר להם תודה. זוהי השנה השנייה שבה נערי התוכנית, חלקם מוגדרים כנערים בסיכון, עולים לאנדרטה.
חללי "נצר אחרון" הם 275 ניצולי שואה שהיו נצר האחרון למשפחתם ומתו בקרבות מלחמת העצמאות. כחלק מהפרויקט המיוחד ליום הזיכרון, החליטו בעמותת נכח (נתינה כדרך חיים), המפעילה את התוכנית, שכל נער מתנדב יאמץ חלל "נצר אחרון" אחד, ילמד את סיפורו, יעלה לקברו ויהיה אחראי לניקיון, הנחת נר זיכרון וקריאת קדיש.
עוד על יום הזיכרון:
נתניהו: "לא היינו כאן ללא גיבורי האומה שמסרו נפשם"
יום הזיכרון 2014: 23,169 חללים מאז קום המדינה
פרס בעצרת הזיכרון הממלכתית: השמחה שלנו תמיד חסרה
מטרת תוכנית סח"י, המיועדת לנערים בסיכון בגילאי 18-13, היא להפנות אותם לאפיקים חיוביים באמצעות נתינה ועזרה לזולת. כיום פועלות בארץ 15 קבוצות סח"י בשכונות, בערים, ביישובים ובקיבוצים.
עטרה אברמסון נהרגה בטבח בכפר עציון
אחד מהסיפורים הרבים של חללי "נצר אחרון" הוא מותה הטרגי של עטרה אברמסון, בתם של רבקה ואביגדור אברמסון, שנולדה בכ"ג בטבת תרפ"ז (28.12.1926) בפולין, בעיירה ויילון שבמחוז לודז'. עטרה, שהייתה בת למשפחה חסידית מפוארת חונכה חינוך דתי ולמדה בבית ספר עממי בעיר הולדתה. משפחתה הגדולה של עטרה הושמדה בשואה אך היא הצליחה להינצל כנצר אחרון לשושלת המפוארת.
בתחילה הוגלתה אברמסון למחנות הסגר בגרמניה ולאחר מכן הובאה למחנה המוות אושוויץ ושרדה. באביב 1946 הצטרפה לקבוצת "אילה" של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא" - קבוצה שהחלה הכשרה זמנית באיטליה, בווילמדונה שליד אלסנדריה. עטרה מצאה את מקומה בקבוצה החדשה ולמדה עברית. יחד עם חבריה העפילה ארצה ב-2 באוגוסט 1946 באניית "כ"ג יורדי הסירה".
בהגיעה לאזור קפריסין נתגלתה האניית על ידי מטוס סיור בריטי, ועקב כך משחתת של הצי המלכותי הבריטי השתלטה על הספינה וגררה אותה לנמל חיפה. כשנודע ליושבי הספינה שהם צפויים לגירוש, עטרה ושאר המעפילים פתחו בשביתת רעב והועלו לאחר מאבק אלים לאנייה בריטית, ומשם למחנות גירוש בקפריסין. רק לאחר חצי שנה השתחררה אברמסון, הגיעה לארץ והצטרפה לקיבוץ כפר עציון.
בנובמבר 1947 פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על גוש עציון וצרו על הישוב. כל אנשי הגוש, ועטרה ביניהם, שירתו במחוז ירושלים של ה"הגנה", שלימים הפך לחטיבת "עציוני" (חטיבת "ירושלים"). ה"הגנה" תגברה את הגוש בלוחמים מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח ומאנשי חיל השדה של הארגון מירושלים ומתל אביב.
ב-12 במאי 1948 פתחו חיילי הלגיון הירדני בהתקפה רבת עוצמה על משלטי הגוש והצליחו לבתרו לשניים. למחרת פרץ כוח הלגיון את ביצורי כפר עציון כשבעקבותיו המוני ערבים מכפרי הסביבה. הלוחמים הישראלים הצטוו להפסיק את האש ולהיכנע, והתרכזו ליד בניין בית הספר - אך לאחר שהתרכזו נפתחה עליהם אש. המעטים ששרדו נמלטו אל מרתף המנזר הגרמני, אליו הושלכו רימונים שפוצצו את הבניין על יושביו. כך מצאה עטרה, ששימשה כחובשת, את מותה. בת 21 הייתה בנפלה.
גופות הנופלים נותרו במקום במשך כשנה ויותר, ושרידיהם נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית. עטרה הובאה למנוחת עולמים עם יתר חללי גוש עציון בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים בנובמבר 1949.
בראון זבולון נרצח על ידי מסתננים
נצר אחרון נוסף הוא סגן משנה בראון זבולון, בנם של רנה-מרים וקלמן שנולד ביום כ"ה בניסן תר"ץ (23.4.1930) בבודפשט, בירת הונגריה. אביו היה טכנאי שיניים. ב-19 במרץ 1944 נכבשה הונגריה בידי גרמניה הנאצית ובאפריל-יולי 1944 רוכזו היהודים ברחבי הונגריה ושולחו בשיטתיות להשמדה באושוויץ. בנובמבר 1944 הוקם בבודפשט גטו והאלימות נגד היהודים גברה: בין 10 ל-20 אלף יהודים נורו על גדות הדנובה. הוריו של זבולון היו בין המשולחים לאושוויץ, שם נרצחו בידי הנאצים.
בשנת 1949 עלה זבולון לישראל דרך צרפת עם תנועת הנוער הציונית בה היה חבר. עם קבוצתו הגיע לקיבוץ עין זיתים שבגליל, ונשא שם אישה אותה הכיר עוד בהונגריה. באוגוסט 1950 עזב את הקיבוץ ועבר להתגורר בתל אביב, שם עבד כחשמלאי. כעבור זמן מה התגרש מאשתו, ולאחר מכן התגייס לצה"ל.
זבולון סיים קורס קצינים בשנות ה-50', והוצב לשרת כמדריך בחיל התותחנים, בדרגת סגן-משנה. בינואר 1953 יצא זבולון מבסיסו בבית גוברין לחופשת שבת בתל אביב, ונרצח על ידי מסתננים ערבים והוא בן 23 במותו. על אף חיפושים נרחבים, גופתו של זבולון מעולם לא נמצאה - והוא מוגדר כחלל "נצר אחרון" שמקום קבורתו לא נודע.