(הלוויתו של ליפקין-שחק, חמישי)
בני לביא היה רס"ן צעיר שהגיע מאחת היחידות באגף המודיעין כשנבחר למלא את תפקיד ראש לשכתו של סגן הרמטכ"ל דאז האלוף אמנון ליפקין-שחק, שהלך השבוע לעולמו בתום מאבק ממשוך במחלת הסרטן. מאוחר יותר, כשמונה לתפקיד הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל הוחלט כי ימשיך עמו לעוד שנתיים. בראיון מיוחד לוואלה! חדשות, שובר אל"מ במיל' לביא את שתיקתו ומספר על ארבע השנים הסוערות בחייו תחת אחד המפקדים הנערצים של צה"ל.
"מי שהמליץ עליי לתפקיד הרל"ש והכיר ביננו היה (תא"ל במיל') איקה אברבאנל שהביא אותי מאחת היחידות באגף המודיעין עליו פיקד אמנון ליפקין-שחק", סיפר לביא, "הייתי רל"ש שלו שנתיים כסגן רמטכ"ל ולאחר מכן שנתיים כרמטכ"ל. למדתי להכיר את האדם מקרוב מאוד ברגעים הכי קריטיים שלו. ראיתי אדם מאוד רגוע גם כשכולם מסביבו לחוצים ונסערים. הוא היה מאוד חד. שבועיים אחרי כניסתי לתפקיד הוא ניהל את מבצע שלמה המפורסם להעלאת יהודי אתיופיה. למרות שזה היה מבצע של שלום, הוא ניהל אותו כמבצע לוחמה לכל דבר והקפיד על כל נקודה. בכל זאת זו הייתה אדמה זרה. הרבה מאוד ביטחון הוא הפגין סביבו. מתמחה בלהתייחס לעיקר ומי שלא היה חד עין לא יכול היה לראות כי עמוק פנימה הוא אדם רגיש. לראות אותו בתרגיל בשטח שם יד על כתפו של חייל זו הייתה תחושה של ביטחון".
לביא מספר כי בתקופת כהונתו כסגן רמטכ"ל, ליפקין-שחק ניהל את תכניות העבודה של הצבא, כולל תכניות רכש, התעצמות ופיתוחים טכנולוגים שהיו אז בחיתוליהם, תחת הסמכות של הרמטכ"ל אהוד ברק שהגיע עם הרבה רעיונות ויוזמות.
"כסגן רמטכ"ל הוא עסק בשיחות עם הפלסטינים. זה היה עוד סוג של אירוע לא שגרתי ובולט - הקשר המיוחד שנוצר בינו לנושאים ונותנים בצד הפלסטיני שעד יום קודם לכן היו האויבים שלו, שבחלקם באופן אישי ניסה לטפל בדרכים צבאיות. החל מיאסר ערפאת, מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב ועוד עשרות אחרים שביום אחד היה צריך לעבור מכוונות הרובה למשא ומתן בחליפות. אירוע שהוא לא היה קל לאף אחד. הוא עשה אותו במקצועיות וברגישות המדהימה והיוצאת דופן. במפגש הראשון עם הפלסטינים לא ידענו איך יראו הדקות הראשונות של היום הראשון. הקרח נשבר תוך עשר דקות. ישב עם נציג הפלסטינים שהיה אז נביל שעת', שוחחו בארבע עיניים. כשהם יצאו מהשיחה הראשונה הבנו שיש סיכוי לדבר ושהיו עניינים גם מהצד שלנו וגם מהצד שלהם. נרקמה שם מערכת יחסים אישית על בסיס מקצועי כמובן. שיחות השלום התנהלו בטאבה וחלקן בקהיר. היה לנו גם אירוע מאוד יוצא דופן במהלך השיחות - הטבח שעשה ברוך גולדשטיין בחברון (גולדשטיין פתח באש במערת המכפלה לעבר מתפללים מוסלמים, הרג 29 מהם ופצע 129 מתפללים נוספים. א.ב). הפלסטינים פוצצו את השיחות ועשו ברוגז. האדם היחידי שהם הסכימו שיבוא להחזיר את העניינים למסלול זה היה אמנון. הוזעקנו באופן חשאי לטוניס. אמנון, אני ועוד מספר אנשים מצומצם נפגשנו עם ערפאת בטוניס כשהוא עוד לא היה מורשה לדרוך על אדמת עזה או ביהודה ושומרון. השיחות בין אמנון לערפאת בתיווך האמריקאים החזירו את השיחות למסלול העניינים. זה היה אירוע לא קל אבל בזכות הכישורים של אמנון זה היה אפשרי". לדברי לביא, ליפקין-שחק לא נתן לאירוע ההיסטורי של הנחיתה בטוניס והמפגש עם ערפאת להשפיע עליו, אלא שם מול העיניים שלו את המטרות שלשמן נשלח ואותן הציג - להחזיר את שיחות השלום.
לא חששתם אז לדרוך על אדמת טוניס? או שהייתה אבטחה אמריקאית?
"לא חששנו. כשאתה בצבא אתה לוקח שיקולים כאלה ואת מכלול האפשרויות וזה לא פיקניק. אמנון קיבל תחושה וביטחון שהשיחות הן לא שיחות לבטלה אלא משהו שיכול להגיע לתוצאות שהן טובות לנו. הוא האמין בשיחות. הוא האמין בדרך. הוא האמין בגישה שאחרי כל כך הרבה שנים של מלחמה, סכסוכים וטרור צריך לתת הזדמנות למשא ומתן ולדרך השלום. אני מאמין היום שאם זה היה ממשיך כמו שהוא ראה את זה, אז היום היינו נמצאים במקום אחר".
ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין יכול היה לבחור בדמות אחרת לנהל את השיחות עם הפלסטינים, אולי דמות פוליטית, אבל הוא בחר באמנון ליפקין-שחק. איזה סוג של קרבה הייתה ביניהם?
"רבין היה שר ביטחון וראש מממשלה וככזה הקודים אתו נשמרו. אבל בהחלט בתוך מסגרת הקודים הייתה מערכת יחסים ואמון והערכה ומצד אמנון גם סוג של הערצה. אבל אמנון ראה בו פטרון ומורה דרך ומאוד היו דומים בהרבה מאוד מובנים. הבחירה באמנון דיברה בעד עצמה".
"מה שהתנהל בבור צריך ללמד בבתי ספר צבאיים"
אמנון ספג בכהונתו אסונות כבדים ביניהם אסון המסוקים, אסון שייטת-13 בלבנון ואסון ואדי הסלוקי. אתה היית הכי קרוב אליו באותם רגעים. כיצד הוא עמד בעומס הרגשי והפיקודי הזה? איך הוא ייצב את הספינה גם כשבחוץ היה סוער מאוד?
"ראיתי אותו ואמרתי תודה על הזכות שהייתה לי ולאחרים ללמוד ממנו, לקחת ממנו דוגמה אישית ולנסות ככל שניתן להיות דומים לו באותם רגעים. ממש כך. הוא היה מפקד אמיתי. אני זוכר את הרגעים הקשים הללו. אני גם זוכר שהתקשרתי אליו להודיע לו על התרסקות המסוק של אלוף פיקוד מרכז נחמיה תמרי ז"ל, שגם היה פקוד שלו אבל גם חבר. זה היה רגע מאוד מאוד לא קל. הוא מקבל את ההודעה ולא מתפרץ למרות שזו הודעה מאוד מאוד קשה עבורו. עדכנתי אותו באירוע אסון המסוקים בזמן שהוא ישב אצל שר הביטחון. הוא הפנים בצורה טכנית, ראו שהאירוע קשה מבחינתו אך בלי קשר הוא ידע לנהל אותו, לתת פקודות לאלוף פיקוד צפון ולמפקד חיל האוויר, לתאם כמו שאמנון יודע, להפעיל מערכת, בצורה מושלמת. אמנון ברגעים כאלה הוא בעיקר שותק. לא היה דברן גדול. גם בסיטואציות האלה האינסטינקט הראשון שלו הוא שתיקה. ברגעים האלה אתה בעיקר רואה איך גלגלי המוח שלו רצים קדימה מהר מאוד ועושים את האנליזה למצב".
אתה זוכר את הרגע בו הודעת לו על אסון שייטת 13 שהתרחש על אדמת לבנון במהלכו נהרגו 12 לוחמים?
"זה התרחש בשעות הערב המאוחרות. בסביבות השעה 22:00. הגיעו אליי דיווחים ראשוניים על כך שמתרחש אירוע חריג במהלך הפעילות המבצעית. הדיווחים הראשוניים, אני מדבר על הזמן הראשון, לא הצביעו על חומרת האירוע. אני כמובן דיווחתי לו וכהרגלנו הייתי אמור לדווח לו כל כמה דקות, בהתאם למידע הנוסף שהתקבל. להפתעתי ולתבונתו למרות המידע המועט הוא יצא מהבית וקיצר את הטווחים לקרייה. הוא באינסטינקטים שלו הבין שהסיפור הגדול עוד לפנינו ובאמת הזמן נסיעה מביתו לקרייה היה 15-20 דקות אבל הן מאוד חשובות והוא הרוויח אותן כי הוא הגיע לקרייה והתמונה כולה התגלתה לנגד עיניו. הוא ירד מהר מאוד לבור של חיל הים ויחד עם אנשים אחרים ניהל את מצב החילוץ. שוב בצורה קרת רוח, מקצועית, שקולה, מאוזנת, שידר מנהיגות".
"הוא שידר רוגע למרות התחושות שמלוות כל אדם בסיטואציה כזו. דיבר עם מפקדים מהשטח בקשר. הוא פשוט דילג על כמה מדרגי הפיקוד. גם להתעדכן אבל גם להראות למפקדים מה ואיך לעשות. מה שהתחולל שם בבור צריך ללמד בבתי ספר צבאיים. לקיחת אחריות היא מתבקשת כמו אמירת אמת. היוצא דופן היו האינסטינקטים שלו. מצד אחד זה שהוא על בסיס מידע ראשוני יצא מהבית ונסע זה לא היה מצופה ממנו. בדרך כלל שמגיעים דיווחים כאלה אתה מחכה עוד כמה דקות ועוד דיווח ולאחר מכן עוד כמה דקות ושוב דיווח ורק אז אתה שוקל האם לצאת. בהתחשב שהדיווח הראשוני לא היה יוצא דופן. לקח לנו זמן להבין שיש שם ברוך גדול. והברוך היה לא היה רק היקף הפצועים וההרוגים אלא איך מחלצים אותם".
זה לא סוד שבכהונתו המילה שכול קיבלה ממד חדש בהיקפו ובעוצמתו. איך הוא התייחס לנושא הזה?
"הוא מאוד רגיש. מאוד מתייחס באופן אישי לכל אחד מהם. שולי מועלם (בעלה, סא"ל משה מועלם ז"ל נפל באסון המסוקים. א.ב) יכולה להוסיף הרבה יותר ממני. לא היה מצב שמישהו ששייך למשפחת השכול שרצה לומר לו משהו היה צריך להמתין או שהיה צריך לעבור דרך המסננות הבירוקרטיות. הוא היה נגיש לכולם. קשוב לכולם. מאוד מאוד רגיש בניגוד למה שחשבו אחרים. הוא היה אדם יחיד ומיוחד".
כאחד שהכיר אותו היכרות אינטימית לאורך השנים וראה אותו בנקודות קריטיות לביטחון ישראל אתה חושב שהוא סיפור של החמצה עבור מדינת ישראל?
"מדינת ישראל הפסידה אדם שתרם לה רבות מאוד ובוודאי יכול היה עוד לתרום לה רבות מאוד. אני כואב את מותו כאב אמיתי כמו רבים אחרים מפקודיו. הוא יחסר לכולנו".