חמש שנים לחטיפת גלעד שליט: איפה טעינו?

1,822 ימים, חמש שנים פחות שלושה ימים. חייל אחד שנחטף במהלך שירותו הצבאי, ועודו נמק בשבי החמאס בעזה. במהלך הזמן הזה נראו מספר ניצוצות, שנתנו אשליה שהנה, הסיפור הכואב נגמר, וגלעד שליט ישוב למצפה הילה. אלא שבפועל, מדינת ישראל מוסיפה להתעורר כל בוקר עם הפצע המדמם הזה. מה לא פעל כמו שצריך? מה אפשר לעשות מכאן ואילך? איפה טעינו? ארבעה אנשים שמכירים את הסיפור מזוויות שונות – יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ שאול מופז (קדימה), שגם כיהן כשר בזמן האירוע, ח"כ מירי רגב (ליכוד), שכיהנה כדוברת צה"ל במהלך החטיפה, ראש המטה למען שחרור שליט, שמשון ליבמן, ומנכ"ל עמותת "לחופש נולד", אלוף (במיל') אייל בן ראובן – מנסים לעשות חשבון נפש.

התקופה הארוכה הזו גבתה מחיר מהחברה הישראלית ומהלכידות שלה. הרמטכ"ל לשעבר מופז דיבר על "חוזה בלתי כתוב שכל צעיר בישראל יודע לדקלם אותו: אנחנו לא מוותרים על הבנים, על מנת שהבנים לא יוותרו על המדינה". בעיני ליבמן, צד אחד כבר הפר את החוזה הזה: "ישנה שרשרת שמובילה אותנו לסוג של הדרדרות במורד, וזה נכון בפרשת מדחת יוסוף, וגם בנושא רון ארד וגלעד שליט. אנחנו מתחילים להתרגל לעניין של הפקרה, בשעה שאנחנו מתהדרים בערבות הדדית ובחובת פדיון שבויים. אני קורא לזה 'תובנת הכוח'. כל הזמן אנחנו מסתובבים סביב ההרגשה איך אנחנו חזקים בפני אחרים, אנחנו לא בודקים איך אנחנו חזקים בפני עצמנו".

חמש שנים לחטיפת שליט: כתבו לגלעד מסר

ליבמן המשיך ואמר כי "מקור כוחנו הוא בכך שכל חייל ידע שלא ישאירו אותו בשטח. אנחנו נכנסים יותר ויותר לחברה שבה מנהיגות היא לא מנהיגות, החלטות מתקבלות כתוצאה מאינטרסים צרים מאוד, וריחוק הולך וגדל בין מי שאמור להנהיג, לבין ה'עמך'".

לא רק ליבמן חולק על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. "לצערי הייתי במיעוט בממשלת אולמרט", נזכר מופז, שר התחבורה ב-2006. "ככל שעובר הזמן, ואין בפנינו לא דרך אחרת, וגם לא עסקה, המחיר עולה ומצבו של שליט מתקרב למצבו של רון ארד". לדברי הרמטכ"ל לשעבר, "מאז החטיפה המחיר עלה. אמרתי גם בזמנו לאולמרט: 'אם אתה לא יודע לעשות בשנה הקרובה מהלך אחר, תשלם את המחיר ותחזיר אותו, כי במשך הזמן המחיר עולה, והמצב שלו יהיה יותר ויותר בסימן שאלה - ולא בסימן קריאה'".

עוד על המאבק לשחרור שליט:
הורי שליט בצרפת: הוציאו צו מעצר לחוטפי גלעד
וילנאי: רבים מחוטפי שליט נהרגו ב”תאונות מצערות”
מאות צעדו לבית רה”מ: ”אל תפחד, החזר את גלעד”

גם בסעיף גובה המחיר, ליבמן מסמן אשם מרכזי: ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. "במקום שיאמר מה הוא רוצה לעשות, הוא אמר להם: 'תנו לי רשימה, את מי אתם רוצים לקבל'. אז הוא קיבל רשימה, שמאז מלווה אותנו".

אלא שהמחיר הגבוה מפלג את הקונצנזוס סביב ההסכמה לעסקת חילופי השבויים. המתנגדים לעסקה בה ישוחררו, נניח, כ-1000 מחבלים, חלקם הגדול "עם דם על הידיים", מעלים שתי בעיות: המחבלים שישוחררו עלולים לחזור לבצע פיגועים, וכפועל יוצא, עסקה כזו תעודד את ארגוני הטרור לבצע חטיפות נוספות – לאחר שיוכח שוב שהן "עסק משתלם". מירי רגב והדוברים האחרים מאמינים שהפתרון לכך טמון בהחמרת תנאי אסירי חמאס. "אין אסיר ביטחוני בעולם שמקבל את התנאים שהאסירים כאן מקבלים, וצריך לשים לכך סוף", היא אמרה.

ההתנגדות לביצוע העסקה, מונעת, בין היתר, בשל האמונה ביכולתו של מבצע צבאי להשבתו של החייל החטוף. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי צרובים אירועים כמו הפעולה הנועזת לחילוץ חטופי אנטבה ב-76', שיצרו בציבור ציפיות לפעולה דומה עבור גלעד. "אנחנו לא באותה סיטואציה", קובל מופז, שפיקד על כוח במבצע המפורסם ההוא. "אז ישראל לקחה סיכון מאוד מחושב, והחליטה שהיא לא נכנעת לטרור. גם כאן ישראל עושה את שיקוליה, והציבור לא צריך להיחשף לכולם".

"אילו הסיכויים להצלחת הפעולה היו מעל ל-50%, הייתי ממליץ עליה, אם הייתי בקרב מקבלי ההחלטות", מסביר מופז לשאלה אם היה כדאי לפעול צבאית כשהנושא "היה טרי". אני מניח שזה לא המצב, שאין מידע ואין אופציה צבאית – ושהסיכויים להצליח לא גבוהים". לדברי רגב, פעולה צבאית נגד חמאס הייתה תורמת ועוד תתרום להשבתו של שליט, גם אם בעקיפין: "ראש השב"כ לשעבר דיסקין והרמטכ"ל לשעבר אשכנזי הודו שמבחינה צבאית לא הצליחו להחזיר אותו הביתה. לכן, צריך למצוא את הדרך להחזירו באמצעות משא ומתן, ובמקביל לפגוע בחמאס במקומות שכואבים לו".

גם בן ראובן מוצא תכלית בפעילות נגד חמאס, ולו הרתעתית, כדי למנוע חטיפות נוספות: "צריך לשלם את המחיר, ולהמשיך את הלחימה והמאבק נגד כל מי שעסק בנושא החטיפה של גלעד". גם הוא היה מעדיף לפעול צבאית לשחרורו, "אבל באין אופציה צבאית, ובכישלון המערכת הביטחונית לייצר אופציה כזאת, אתה נדרש להביא את החייל הביתה כדי לצאת מהבור הזה", הוא מצהיר. כשנשאל האם היה ניתן לפעול לשחררו במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", השיב בן-ראובן: "המטרות של 'עופרת יצוקה' היו להפסיק את האש לעבר ישראל. המטרה בגדול הושגה. האם נכון היה להכניס את גלעד למטרות? אני שם זאת בסימן שאלה".

בין אם מדובר בכישלון טקטי בניהול המשא ומתן, בהימנעות מהחמרת תנאי האסירים, בניהול אירוע החטיפה בימים הראשונים ואפילו בהפרת החוזה המוסרי העליון שבין מדינת ישראל לחייליה – כל הדוברים מסכימים כי הדרג המדיני, ובראשם ראשי הממשלה שכיהנו כאן מהחטיפה ועד היום – הם האחראים לכך שהפצע המדמם טרם הגליד. "הסיפור של חייל חטוף מתחיל מהדקה הראשונה שלאחר החטיפה, ופה המערכת כולה נכשלה. אולמרט היה הראשון שיכול היה לקבל החלטה, ונכשל, ונתניהו ממשיך בכישלון", מסכם בן ראובן.