שני הטייסים שעדיין לא חזרו מהמלחמה

זה היה ביום ה-12 של למלחמת יום הכיפורים. מטוס הפאנטום של הטייס רס"ן גדי סמוק והנווט ברוך (ברוכי) ארי גולן יצא מטייסת 201 לכיוון תעלת סואץ, במשימה להפציץ סוללות מצריות מערבית לתעלה. זו היתה גיחה מבצעית נוספת בסדרה של גיחות שנערכו במהלך המלחמה, בה נתקל חיל האוויר בקשיים לא מעטים מול סוללות הנ"מ של מדינות ערב.

השעה הייתה קצת אחרי 11:30. בגובה של 14 אלף רגל נפגע מטוס הפאנטום על ידי טיל נ"מ. סמוק וגולן, שני טייסים מיומנים, נאלצו לנטוש את מטוסם הפגוע ולנחות על קרקע מצרית. מאותו הרגע, איש לא ידע לאן נעלמו עקבותיהם. גם היום, 36 שנה מאז אותה נטישה, מדובר בתעלומה. מטוסם הפגוע נמצא, וגם קסדתו של גולן, אולם מעבר לכך השניים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. על פי המידע שנאסף בישראל, השניים נמצאו על ידי תושבים מקומיים, שהוציאו אותם להורג. בישראל הכריזו על השניים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. למרות עשרות תחקורים של מצרים, לוחמים ישראליים שהיו באזור וכן גורמים בצבא המצרי, לא נמצא קצה חוט למציאת גופותיהם של השניים.

סמוק מצא את עצמו בפני סכנת מוות כבר ביומה השני של המלחמה, כשבטיסה נגד סוללות סוריות נפגע מטוסו. למרות זאת, הצליח להנחית בשלום את הפאנטום בבסיס רמת דוד, ללא הנווט שהועף מהמטוס בעת הפגיעה. על פעולה זו קיבל סמוק צל"ש שלא זכה לענוד. סמוק נולד בשנת 1942 ועלה לארץ בגפו מצ'כיה בגיל 14. הוא התגייס לחיל האוויר והצטיין כטייס קרב. "הסיפור האישי של סמוק הוא מדהים וסמל עבורי", נזכר חברו הקרוב האלוף במיל' איתן בן אליהו, "הוא הגיע בודד לארץ אבל הסתדר מצוין והיה מצטיין בכל מה שעסק. כבר בקורס טיס היינו חברים טובים, וגם אחרי שסיים כטייס תובלה הוא התעקש להיות טייס קרב, וכעבור שנתיים הוא הוצב כטייס פאנטום. הוא היה אדם ייחודי מאוד, שעלה לארץ אחרי השואה ללא הוריו, למד בבן שמן והפך להיות טייס מצטיין. הוא הספיק להתחתן ולהביא שתי בנות נפלאות לעולם, אבל אז מטוסו נפגע ומאז נעלמו עקבותיו. זה היה עבורי מאוד סמלי. אדם שהגיע משום מקום והלך לשום מקום". ימים ספורים לאחר האירוע, נקרא בן אליהו לפקד על טייסת הפאנטומים, "עד היום הסיפור שלו ושל גולן נותר עבורי כחידה", אמר בן אליהו.

החיפושים אחר השניים נמשכו אך התעלומה לא נפתרה. גם לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ועל אף שישראל הצליחה לאתר את גופותיהם של לוחמים נוספים שנהרגו במלחמות יום הכיפורים, ששת הימים וההתשה, לא נמצא זכר לגופות שני אנשי צוות הפאנטום. המשפחות נותרו חסרות אונים, וללא קבר לעלות אליו. בסוף שנות התשעים, קיוו במשפחות כי השילוב של איתן בן אליהו כמפקד חיל האוויר ושל עזר וייצמן כנשיא המדינה יביא לחידוש המאמצים לאיתורם. "וייצמן ז"ל הגיע למובראק וביקש ממנו להשאיר אותי במצרים לתאם אחר החיפושים", מספר מי שכיהן אז כמזכירו הצבאי של הנשיא תא"ל במיל' שמעון חפץ. "הבהרנו למצרים שאנחנו לא שופטים אותם על מה שהיה. היינו אז במלחמה וכל מה שרצינו זה להביא אותם לקבר ישראל בכדי שלמשפחות יהיה קבר לעלות אליו. המצרים שיתפו פעולה מלאה. הגענו לשטח מספר פעמים ותחקרנו פלאחים שזכרו את הסיפור. ליקטנו כל פיסת מידע אפשרית ועשינו חיפושים רבים. היו לנו כמה קצוות חוט אבל לא הצלנו למצוא אותם. אני מקווה שלמרות הזמן הרב שעבר מאז, יבוא באחד הימים עד מהימן שיצביע על מקום הגופות. לצערנו, זה עד היום לא הסתייע".

אלא שנדמה כי משפחות החללים כבר נואשו מהסאגה שנמשכת 36 שנה. "ברור לי שהוא לא מסתתר איפשהו וחי חיים אחרים", אומרת רבקה, אחותו של גולן, "אבל גם אם יצליחו למצוא שריד ולשים אותו מתחת לקבר, זה כבר לא ישנה הרבה. זה פחות חסר לי, כי מה שחשוב לי זה שאחי נמצא בזיכרון של הנשמה והוא חי איתי כל הזמן". עם זאת, עדיין יש בה זיק של תקווה. "זה סוג של אשליה כי אתה לא ראית גופה אז תמיד קיים הספק הזה. מצד אחד, יש רצון שיימצאו שרידים והגולל ייסגר אולם מצד שני עולה המחשבה שבאמת לא חשוב איפה הוא קבור. עד היום הוא נותר דמות דומיננטית בחיי". מאידך, מביע מקורב לאחת המשפחות טענות קשות על הטיפול בנושא. "36 שנים עברו, איך אין זכר לאף אחד מהם?", הוא תוהה, "זו אכזבה קשה מכל הבחינות. כל השנים קיווינו שיביאו לנו משהו, שריד, אבל כלום. הייתה לנו תקווה שיימצאו אותם, אבל אין כלום. בכל יום כיפור המועקה הזאת חוזרת, וכל אסון בחיל האוויר מחזיר אותי לאותם ימים. אדם לא נעלם ככה סתם. לא טיפלו בכך ראוי".

לפני ארבע שנים מינה צה"ל את האלוף במיל' יעקב עמידרור לעמוד בראש צוות לאיתור נעדרי המלחמה, ובמיוחד את נעדרי מלחמות ששת הימים וההתשה במצרים, במסגרת היחידה לאיתור נעדרים. עמידרור לא מוכן לפרט על הפעולות לאיתור השניים אך מדגיש כי המאמצים נמשכים. "ככל שנפרסם פחות כך ייטב", הוא אומר, "המאמצים נמשכים ללא הפסקה כולל משלחות שלנו שבאות למצרים ומתחקרות. תוחקרו הרבה מקומיים. חלקם זוכרים האירוע, חלקם כנראה לא רוצים לזכור אותו".