הגיבורים האלמוניים

"תודה רבה, הצלתם את חיינו", אמר מפקד סיירת מטכ"ל למפקד כוח התותחנים.

30 שנים ימלאו בקרוב לאחד הקרבות הנשכחים במלחמת לבנון - הקרב על הגבעה המיוערת בדרום לבנון. אלא שבעבור מרבית האנשים שהשתתפו בלחימה ביום ההוא, היום הרביעי למלחמה, שום דבר לא נשכח.

שיערם האפיר מאז, והם כבר מזמן לא החיילים הצעירים שהיו. פנו לקריירות ענפות, הפכו למפקדים הבכירים של צה"ל, היו להורים וסבים. אבל הם זוכרים כל פרט ופרט מהיום ההוא, 9 ביוני 1982, שבו מצאו את עצמם לוחמי העילית של סיירת מטכ"ל בקרב פנים אל פנים מול הקומנדו הסורי, ורק התערבות של תותחני גדוד 404 הצילה את המצב ומנעה נפגעים רבים.

כשהם מספרים על קורותיהם מאותה גבעה, הניצוץ בעיניהם לא יכול לשקר. "תנחית אותי עכשיו במיוערת, ואני יודע בדיוק לאן ללכת, היכן נמצאת כל נקודה", מעיד אחד מהם. עכשיו, 30 שנים אחרי, הם מגוללים את מה שעבר עליהם ביום ההוא ומספרים את הסיפור שלא סופר על קרב הגבעה המיוערת. השעות הנקובות ביומן ניתנו על פי הערכת העדים מהשטח. הגיבורים מוצגים בדרגותיהם באותה עת.

המתיחות בגבול מגיעה לשיא בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. חיל האוויר יוצא להתקפות מאסיביות נגד מטרות טרור בדרום לבנון, ובתגובה משגר אש"ף, בהנהגתו של יאסר ערפאת, מאות טילים לעבר יישובי הצפון. כוחות רגליים רבים מוזנקים לאזור. הפלישה הקרקעית, מבצע שלום הגליל, מתחילה כעבור יומיים, ביום ראשון. איש לא משער שאחרון חיילי צה"ל ייצא מלבנון רק כעבור 18 שנים.

"הגבעה המיוערת" בצמוד לקצהו הצפוני של רכס שאראת כריסטופני, ממוקמת כ?12 קילומטרים מצפון לחרמון הישראלי ולמרגלות החרמון הסורי. היא סומנה מראש כנקודת מפתח בגיזרה המזרחית, ובפקודת המבצע הוגדרה כיעד מרכזי לכיבוש: היא חולשת על "ציר ערפאת", המגיע עד כביש ביירות?דמשק מצפון. בצה"ל ידעו שאם הגבעה תישלט בידי הסורים, ההתקדמות של חיילינו לעבר המטרות בעומק לבנון תיבלם בקלות. גם בצבא הסורי, יתברר מאוחר יותר, הבינו את זה.

את האחריות לגיזרה המזרחית מקבלת אוגדה 252 (עוצבת סיני), בפיקודו של תא"ל עמנואל סקל. המשימה בגבעה מוטלת על סיירת מטכ"ל ומפקדה, סא"ל שי אביטל. כוח של עשרות חיילים אמור להיכנס לגבעה ברגל ולאחוז בה, כהכנה לכניסת הכוחות המשוריינים שייסעו צפונה וישתלטו על הגיזרה.

עוד בטרם הכניסה ללבנון, מתכנסים הכוחות בשטח היערכות בצומת ווסט ברמת הגולן. מפקד האגד הארטילרי של האוגדה, אל"מ דורון קדמיאל, מקבל החלטה גורלית: לערוך משחק מלחמה, שבו ידמו תרחישים מבצעיים שונים.

"זה היה כמו בסרטים", אומר קדמיאל. "מילאנו שולחן בחול, בנינו מתאר של השטח עם אבנים, הוספנו דגלונים ודימינו חיילים. ידענו שהרכס מורכב מסלעי גיר חרוצים ושבורים, שקשה מאוד לנוע עליהם - גם ברגל, ובטח שעל כלים משוריינים. האמת היא שרק כשנכנסנו פנימה פיסית הבנו עד כמה תנאי השטח בעייתיים. אז גם הבנו שהמיוערת אינה בדיוק מיוערת: יש בה צמחייה, כפי שתואר במפות, אבל מרבית שטחה חשוף לחלוטין, והיא רחוקה מלהיראות כמו יער".

באותו סוף שבוע מקיים קדמיאל, לימים קצין תותחנים ראשי, את משחק המלחמה. הוא מכנס את מפקדי הסוללות וקציני התצפית והשיתוף הארטילרי (קש"א). "הצגנו תרחיש שהיה אז דמיוני, אבל התממש במציאות כמעט אחד לאחד: סיירת מטכ"ל נתקלת בגבעה המיוערת בכוח של חטיבה סורית ממוכנת; גדוד 404, הגדוד הסדיר של האגד, בפיקודו של סא"ל צחי גנור, נע במהירות קדימה ליצירת טווח ויורה מצרר שחור (פגז נגד טנקים ורק"ם)". אלמלא ההכנה המדוקדקת על שולחן החול, ייתכן שהקרב על המיוערת היה נצרב בתודעה הציבורית בנסיבות טרגיות.

בלילה שבין שלישי לרביעי, פלגת האימונים של סיירת מטכ"ל מאבטחת כוח הנדסי בפתיחת הציר בוואדי שבעא. החיילים נוסעים בנגמ"שים, ובהמשך הם נעים ברגל. עוד לפני אור ראשון חלק מהם מתמקמים על הכיפה הצפונית של הרכס, הצופה על הגבעה המיוערת. עם עלות השחר מוודאים החיילים בתצפית שהשטח במיוערת ובסביבתה פנוי. הכוח שניצב בקידמת החזית הוא הצוות הצעיר ביותר ביחידה - "צוות אילן", בפיקודו של סג"מ אילן דביר. חייליו של דביר נשלחו לדרום לבנון אחרי שעברו טירונות מזורזת ביחידה, מפאת קוצר הזמן ומחסור בתחמושת.

סג"מ אילן: "החיילים בצוות שלי היו ממש צעירים, אחרי טירונות מזורזת. את האחרים שלחו לסריקות בכפר שבעא, ובגלל שעלינו לכאורה לא סמכו, אנחנו נשלחנו לאזור המיוערת. אווירת לחימה היא הדבר האחרון שהיה בשטח. ישבנו שם, רבצנו, אכלנו דובדבנים, זו ממש היתה פסטורליה רומנטית".

09:00 צוות אילן מגיע למרגלות חלקה הצפון?מזרחי של הגבעה המיוערת. את האווירה הנעימה והמבודחת מפר רעש. מסוק סורי חג ממעל, והחיילים מבינים שנחשפו ויורים לעברו. המסוק נעלם במהירות. כשדביר מתקדם עם חייליו צפונה בוואדי, נגלים לנגד עיניו כ?30 לוחמי קומנדו סורים שנעים דרומה בטור ולא מצליחים להסוות את עצמם. המטכ"ליסטים לא רואים אתגר ממשי באופק.

"הם נעו בתוך שדה חיטה גבוה, ראינו אותם בלי שום בעיה. הם היו חמושים בנשק קל ובשמיכות. מצאתי את עצמי כועס על המפקד שלהם, שהוביל אותם למטווח ברווזים. זה היה ממש מביך, אפילו לא הוגן".

אבל בשלב הזה מתחילה ההסתבכות. הנגמ"שים הישראליים, שנעים בוואדי מאחורי הכוח, הופכים מטרה לירי סורי. וטיל שנורה לעברם מצפון בדיוק כשהם חוצים את האוכף גובה מחיר כבד: סמל ניר ישועה ז"ל נפצע באורח אנוש, ואחרי שלושה ימים הוא נפטר. משפחתו תספר לאחר מותו כי בשעות שהיה בהכרה, הטרידה אותו הדאגה שבגלל הפציעה יופחת הפרופיל הרפואי שלו והוא יודח מהסיירת.

סג"מ שמיל פלג, קצין תותחנים שסופח לסיירת מטכ"ל כחודשיים לפני פרוץ המלחמה בתפקיד קצין שיתוף ארטילרי (קש"א), אומר: "הופתענו. בתצפיות שערכנו בלילה ועם אור ראשון, השטח נראה פנוי לחלוטין. אלא שמהנקודה שבה עמדנו, לא היה אפשר לראות מה קורה בוואדי שמצפון ומעבר לגבעה המיוערת".

צוות אילן כלל לא מודע למה שהתרחש מדרום לגבעה. באותו זמן נפתחת גם לעברו אש מכוח הקומנדו הסורי שממול. מכשירי הקשר שברשות הצוות שובקים חיים, והדבר מדאיג את מפקדי הסיירת. את הירי שומע גם שמיל הקש"א, שמחליט לטפס מייד על הגבעה. משם הוא יוכל להפעיל ביתר קלות את הסיוע הארטילרי לסיירת, והוא מתחיל בהכנת התותחנים לטיווח.
סג"מ אילן: "אני שמעתי את שי אביטל, אבל הכוחות שמאחור לא שמעו אותי. שלחתי ארבעה חיילים לאחור כדי לדווח למפקדים שנתקלנו. נתתי פקודת אש. הנחיתי את הלוחמים לא לירות במי שלא נע, אבל לא לאפשר לסורים להתקרב. בכל רגע נתון ראינו אותם וידענו בדיוק מה הם עושים. לא הרגשנו שאנחנו בסכנה או במצוקה".

מפקד הצוות חושש משאננות. "הרגשתי שהחיילים שלי לא מבינים עד הסוף שנתקלנו, שאנחנו בקרב, שזה הדבר האמיתי. אמרתי להם, 'אני מפעיל עכשיו את הטרנזיסטור שלי, נשמע שיר אחד, וברגע שהוא מסתיים, אנחנו עושים סוויץ' ועוברים מאווירה של משחקים לאווירת מלחמה'. אני זוכר שהתנגן שיר של חוה אלברשטיין, ואחריו התחלנו להילחם".

מסביב הלחץ גדול. מפקד הסיירת, ששומע את היריות, קורא לכל הכוחות שמסביב לנטוש את עיסוקיהם ולנוע לכיוון המיוערת. התיאור שמתקבל מטריד במיוחד: עשרות רבות של חיילים מהקומנדו הסורי מטפסים על הגבעה ומתקרבים לצוות הצעיר, המונה פחות מ?20 לוחמים.

על אחד הכוחות שמוקפצים לגיזרה מפקד רס"ן משה (בוגי) יעלון. יעלון נטל לעצמו שנת שבתון מצה"ל לאחר הולדת בתו השלישית, אולם נקרא חזרה לשירות כעבור שבעה חודשים, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, ומונה לסגנו של אביטל בסיירת מטכ"ל. הוא וחייליו נמצאים בדרכם למיוערת כדי לחבור לכוח הקדמי של צוות אילן, אחרי שסיימו לטהר ממחבלים את הכפרים שלמרגלות הר דב.

רס"ן יעלון: "כשאני במרחק קילומטרים ספורים מהמקום, מתקבל דיווח שכוח סורי פלוגתי מגיע למיוערת עם משאיות, ושהחיילים שלו מטפסים במעלה הגבעה לעבר הצוות. מייד התחלנו לרוץ לשם. בעצם התחיל מירוץ נגד השעון מי יגיע ראשון לצוות של אילן - אנחנו או הסורים. כשהגענו, הקרב כבר היה בעיצומו".

סג"מ אילן: "כשהכוחות הגיעו, קיבלנו פקודה לסגת לאחור ולאפשר לצוותים הוותיקים יותר לתפוס את העמדות הקדמיות, אף על פי שכבר היינו פרוסים היטב עם כוונות לעבר הכוח שמולנו, והתנאים היו לטובתנו".

09:30. העלילה ממשיכה להסתבך. לא רק צה"ל מתגבר את כוחותיו בגבעה המיוערת, אלא גם הצבא הסורי, ששולח דרומה כוח משוריין עם נגמ"שי BMP, המותאמים לתוואי השטח המסובך ויכולים לגרום לא מעט נזק - ממש כמו טנק קל.
רס"ן יעלון: "נקלענו למצב לא נעים. בהתחלה צוות שנמצא מקדימה מאוים על ידי פלוגה שלמה, ואתה מבין שאתה חייב לרוץ ולעזור, כי אף אחד לא יודע לאן זה הולך. כשאנחנו מגיעים לגבעה, אנחנו בחיסרון מספרי - אבל נהנים מיתרון טופוגרפי משמעותי. ואז אנחנו רואים את השריון הסורי מחפש אותנו כדי לירות עלינו".

לכוחות בשטח יש אמנם טילי נ"ט מסוג דרגון, שטווחם מגיע לקילומטר אחד, אבל אי אפשר להשתמש בהם: הנגמ"שים הסוריים נעצרים במרחק 1,200 מטר.

רס"ן יעלון: "נאלצנו לרדת למדרון קדמי במורד הגבעה כדי לצמצם טווח, ובכך ויתרנו על יתרון הגובה. ואז הגיעה הישועה מהארטילריה".

הקש"א שמיל הגיע בינתיים אל כיפת המיוערת. הוא צופה ממנה אל שדה הקרב, ונדרש לקבל החלטה מיידית. הוא נזכר במשחק המלחמה שנערך רק כמה ימים קודם לכן בשטח ההיערכות ערב הכניסה ללבנון, ויודע מה היה הפתרון שהוחלט עליו אז, וכעת הפך מציאותי - ירי פגזי מצרר.

מדובר בצעד תקדימי; צה"ל לא השתמש בפגזים הללו בשדה הקרב קודם לכן. גם בימינו, 30 שנים מאוחר יותר, נחשב המצרר לנשק בעייתי בעל פיזור סטטיסטי גדול. כל פגז מורכב מ?88 רימונים קטנים חודרי שריון, שמתפזרים לכל עבר בעת הירי. הסכנה בירי קרוב לכוחותינו גדולה מאוד.

סג"מ שמיל: "מעולם לא השתמשנו במצרר באימונים, כי המקום שבו נופלות הפצצונות מוגדר אזור ממוקש. לאורך השנים התנהל קרב בינלאומי נגד השימוש בנשק הזה, ועל פי אמנת האג יש לו המון מגבלות בשימוש: אסור לירות לאזור עירוני, למקום מאוכלס באזרחים או לשטח מעובד שיהיו בו אחר כך חקלאים. שנים מאוחר יותר שירתתי בפרקליטות הצבאית ואני מכיר היטב את הדין הבינלאומי. בדיעבד, בסיטואציה שבה היינו, פקודת הירי היתה עומדת במבחן החוקתי".

שמיל נותן את ההוראה, ורגע האמת מגיע. פגזי המצרר נורים מדרום לכיוון הכוח הסורי המשוריין, ותמונת הקרב מתהפכת לחלוטין. חיילי הקומנדו הסורי נסים על נפשם צפונה, ומשאירים את כלי הרכב המשוריינים שלהם מאחור. "אי אפשר לברוח מהפגז הזה", אומר קצין שלחם בגבעה, "אני לא מקנא באף אחד מהחיילים הסורים שהיו בוואדי". שמונה נגמ"שים נפגעים, 40 חיילים סורים נהרגים.

סג"מ שמיל: "על מנת שלא לסכן את חיילי הסיירת, קירבתי את נפילות הארטילריה בכל פעם עוד קצת. כ?200 עד 300 מטרים צפונית לכוחות, הנגמ"שים הסוריים חטפו פגיעות ישירות. אתה רואה חיילים קופצים החוצה תוך כדי נסיעה ובורחים, בזמן שהכלי ממשיך להתגלגל. זה היה מחזה סוריאליסטי. מי שלא נהרג, ברח".

אל"מ קדמיאל: "לפני המלחמה לא היינו מודעים לאפקטיביות של התחמושת הזאת. זו היתה הפעם הראשונה שהשתמשנו בה בסיוע קרוב לגייסות, והתוצאה היתה מדהימה. כמה ימים מאוחר יותר סיירתי באזור ומצאתי את הנגמ"שים הסוריים הפגועים. אתה רואה בבירור את פתח חדירת הפצצונות בגגות של הנגמ"שים".

סג"מ אילן: "אחרי הקרב עשינו סריקה ומצאנו טרסה שהיתה מוצפת בטילים. הכוח שנלחם מולנו היה אמור לאייש אותה ולתקוף את כוחות צה"ל שינועו באזור, אבל עצרנו אותם. כשגילינו את זה, תחושת הסיפוק היתה עצומה. בסופו של דבר, מי שירה את הטיל שהרג את ניר ישועה ז"ל היה שומר סורי".
סג"מ שמיל: "בראייה לאחור, כאדם בוגר עם הניסיון הצבאי שצברתי, לא הייתי מעז להפעיל פגזי מצרר כשהכוחות שלנו קרובים כל כך, במרחק 150-100 מטרים. זה נורא מסוכן. הייתי קצין צעיר וחסר ניסיון, ואולי טוב שכך".

רס"ן יעלון: "הארטילריה פגעה בכלים הסוריים במדויק. הנגמ"שים נפגעו או הסתובבו וברחו, והחיילים רצו צפונה. זה האקט שבעצם סיים את הקרב".

10:30. זמן קצר לאחר ירי פגזי המצרר, לא נותרים עוד נגמ"שי BMP סוריים בתנועה. בשטח יש כוחות חי"ר וקומנדו סוריים, ועד רדת החשיכה - במשך שעות ארוכות - נורות פצצות מרגמה לעבר חיילי צה"ל שנמצאים על המיוערת ובוואדי.

21:00. החיילים הסורים שעוד נותרו באזור בורחים צפונה בחסות החשיכה. במהלך הלילה, הכוח בפיקודו של יעלון מגיע מצפון לוואדי שממנו נפתחה האש, ושקט יורד על הגבעה. הפעולה מסתיימת והכוח הישראלי נעצר - למורת רוחם של חלק מהמפקדים בשטח.

רס"ן יעלון: "בקרב על המיוערת היה הישג עצום, שלצערי לא נוצל. רצינו לטפל בשני מוצבי קומנדו נוספים ולהמשיך ברגל, ובמהלך הלילה היה סביב זה ויכוח שלם. דווקא לאור ההצלחה שלנו, האוגדה החליטה להפנות את המאמץ לפעולה משוריינת. עצרו אותנו, עד שהכוחות המשוריינים הגיעו בבוקר. בדיעבד, הכוחות האלה היו חשופים. הם חטפו טילי נ"ט ועלו על שדה מוקשים שהסורים הניחו בלילה, וזה הפך לקרב חילוץ. רק אז הבינו שצדקנו".

סיירת מטכ"ל נעלמת מהזירה בזריזות ופונה למשימות הבאות בעומק לבנון, אבל לקחי הקרב על המיוערת מלווים את משתתפיו עד היום. מפקדי התותחנים לדורותיהם מסכימים כי פעילות הארטילריה במלחמת שלום הגליל היתה אירוע מכונן, שהשפיע על התפתחות החיל עד למעמד שבו הוא נמצא היום.

אל"מ קדמיאל: "אחרי הקרב, כשירדתי לשטח וראיתי את התוצאות, אמרתי לעצמי: כולה משחק מלחמה קטן שעשינו על שולחן חול, ותראה איזה הבדל. המשחק הזה הציל חיים: הפעולות שביצענו בו פשוט חזרו על עצמן בשטח. ידענו מה הולך לקרות בקרב, והכל התפתח בדיוק כפי שחשבנו. המשחק פתר בעיה מבצעית קשה לסיירת מטכ"ל, ובדיעבד הבטיח גם את הצלחת המשימה של האוגדה. אני לא יודע איך זה היה נגמר אלמלא היינו מוכנים כך. שנים אחר כך עוד סיפרתי לצוערים בקורס קציני תותחנים את סיפור הקרב הזה, ולימדתי אותם כמה חשוב להגיע מוכן ב?100 אחוזים לכל התרחישים. הבעיה היא שבישראל לא לומדים מהצלחות, אלא רק מכישלונות".

סג"מ שמיל: "אלמלא ירי פצצות המצרר, האירוע היה יכול להיגמר בהרבה מאוד נפגעים".

רס"ן יעלון: "הקרב הזה השפיע עלי מאוד. הספר שכתבתי ברבות השנים, 'דרך ארוכה קצרה', הושפע לא מעט מהקרב על המיוערת - שגם בו, הדרך הארוכה היתה הקצרה יותר. במצבים רבים עדיף ונכון יותר להילחם ברגל, אף שבמבט ראשון נדמה שכלים משוריינים ייתנו תוצאה מהירה יותר. מה שקרה לכוחות המשוריינים למחרת הקרב ממחיש את זה. זה ליווה אותי בחשיבה הצבאית לאורך כל הקריירה ומלווה אותי גם כיום, כשאני בדרג המדיני ומסתכל על תוכניות מבצעיות של צה"ל".

על אף סיפורי הגבורה, הקרב על הגבעה המיוערת בלבנון לא הגיע לתודעה הציבורית. חיל התותחנים יערוך בקרוב עצרת לציון 30 שנה למלחמה, ובמסגרתה יובא סיפורו המלא של הקרב בסרט מיוחד שמופק בימים אלה. "קשה לי להאמין שחלפו 30 שנה", אומר יעלון. "הקרב נצרב בזיכרון כאילו זה היה אתמול, בכל פעם שאני נזכר בו חוזרים אלי המראות משם. עד היום יוצא לי לפגוש אנשים שהשתתפו בקרב הזה - מפקד גדוד, מפקדי סוללה ותותחנים, שאומרים לי: 'אתה יודע, אנחנו היינו בסוללה שירתה וסייעה לכם'".

למה הקרב הזה נשכח מאחור?
סג"מ שמיל: "דברים שקשורים בסיירת מטכ"ל נשמרים בדרך כלל בשקט. סחבתי עם עצמי את החוויה הזאת לאורך השנים, אבל פשוט הרגשתי שעשיתי מה שצריך. אמנם סיפור הקרב עלה לא פעם בפגישות שהיו לי עם האלוף אביטל, אבל רק לפני שלושה חודשים נפל אצלי האסימון, כשתא"ל (מיל') אורי מנוס פנה אלי בנוגע לסרט העדות. רק אז הבנתי שעשיתי שם משהו שלא נעשה אף פעם. צה"ל השתמש אחר כך בפגזי מצרר, אבל לא בסיטואציה דומה למה שהיה במיוערת, ומעולם לא בסיוע קרוב לכוחותינו".

רס"ן יעלון: "הכוחות המסתערים זוכים באופן טבעי לעיקר התהילה, אבל ידענו להעריך את תרומתם של התותחנים. הם הצילו אותנו. קרבות מגיעים לתודעה רק כשהם נכשלים ונדרשים מעשי גבורה. המבצעים המוצלחים, שבוצעו ותוכננו בצורה טובה, לא מגיעים לתודעה, אבל לומדים אותם. יומיים אחרי הקרב על המיוערת, במרחק של קילומטרים ספורים מאיתנו, התנהל קרב סולטן יעקב שהסתיים בברוך גדול". את הקרב ההוא, שבו ספג צה"ל הרוגים, פצועים, שבויים ונעדרים, כולם זוכרים ומכירים.