בית לבן, מנהיג שחור

בין אם ינצח או יפסיד בבחירות לנשיאות ארה"ב - היסטוריה אמריקאית נכתבת ברגעים אלה. 232 שנות עצמאות, 147 שנות חופש לכל ו- 45 שנות חוק זכויות האזרח לא מחקו את החטא הקדמון של 400 שנות עבדות השחורים. עצם מועמדותו הרלבנטית של הסנאטור מאילינוי ברק אובמה היא דרמה בעלת משמעותיות מרחיקות לכת בחיים האמריקאיים. האפשרות הריאלית שבבית הלבן יישב גבר שחור, בן לאב שחור, הנשוי לאישה שחורה, להם שתי ילדות שחורות - אפשרות שעד לפני כשנה נראתה כחלום באספמיה – היא מטלטלת. והיא מתכתבת ישירות עם חלומו של הד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור.

ד"ר קינג היה כומר בפטיסטי והדובר הבולט של התנועה לזכויות האזרח. הוא נולד ב-1929 באטלנטה, נקרא על שם הכומר מרטין לותר, אבי הנצרות הפרוטסטנטית, והאידיאולוגיה שלו הייתה קשורה קשר הדוק בחינוכו הנוצרי. היא דגלה באהבה, כולל "אהבת המדכא"; בסליחה, כולל ב"סליחה לאלה ששולחים עלינו את כלביהם"; ובהתנגדות לא אלימה, בדומה לשיטתו של המהטמה מוהנדס גנדהי, אותו קינג העריץ ואף ביקר ב-1959 בהודו.

בדומה לאובמה כיום, נחשב ד"ר קינג לאחד הנאומים המוכשרים והמרטיטים של העת החדשה, ונאומו "יש לי חלום" נבחר ב-1999 לנאום האמריקאי החשוב ביותר של המאה ה-20. בנאום זה, כמו בכל נאומיו האחרים, השתמש ד"ר קינג בשתי דרכים מרכזיות ויעילות מאין כמותן על מנת ללכד את הציבור השחור סביב רעיונות האינטגרציה שלו, ובו בזמן לפצח חומות התנגדות רבות שנים לשוויון זכויות בין הגזעים.

המאפיין הראשון בנאומי קינג היה השפה התנ"כית, שהעבירה אמת מוסרית אותה ראה כעל זמנית, ואשר דילגה מעל החשדנות הבסיסית במדינה הגזענית שהינה גם נוצרית מובהקת, והעניקה למאבק השחורים הילה של בני אור נגד בני חושך. המאפיין השני היה קריאה לשוב למה שראה כ"ערכים האמיתיים של ארה"ב", שבאו לידי ביטוי בהכרזת העצמאות, החוקה, והצהרת שחרור העבדים. במקום לצאת לעימות חזיתי עם ארה"ב הלבנה, קינג חיבק אותה בעוצמה, תוך כדי אזכור בלתי ופסק איך המדינה הזו וערכיה, אותם ראה כבשר מבשרו, אמורים היו להיות.

גם אובמה פונה אל הנושאים הלוהטים ומעוררי המחלוקת מתוך גישה של הידברות, שיתוף והכלה, וכך מבדיל עצמו מהדוקרטינה הרפובליקאית, שממהרת לסמן את אויבי האומה – אמיתיים או מדומיינים – בניסיון להגדרה עצמית. יריביו של ד"ר קינג היו תופעות אנושיות נלוזות באופן מובהק, כגון גזענות, אלימות ואפליה, באופן דומה גם אובמה סימן את הכוחות הממסדיים שפועלים מאחורי הקלעים בפוליטיקה האמריקאית ומוליכים שולל את העם. המנהיג הצעיר מציע שינוי, תוך כדי שימוש בגוף ראשון רבים ("אנחנו נעשה", "אנחנו נצליח", אנחנו ננצח") שרותם את השומע לרעיון הרפורמי כשמנגד עומדת לה "וושינגטון", שבפי הסנאטור הכריזמטי מאילנוי מתוארת כמתנגדת הגדולה ביותר לשינוי המיוחל. את אותו שינוי מובטח אובמה טוען כי הוא רוצה לבצע תוך שיתוף פעולה בין מפלגתי, בין מגזרי ובין גזעי, תמות עליהן חוזר המועמד הדמוקרטי שוב ושוב בפניות לציבור.

את תמצית ראיית עולמו של ד"ר קינג ניתן לדלות מאחד מנאומיו המונומנטליים. ב-5 בדצמבר 1955, במונטגומרי, אלבמה, הצהיר קינג: "איננו טועים. שכן אם אנו טועים, בית המשפט העליון של האומה הזו טועה. אם אנו טועים, החוקה של ארה"ב טועה", ואז הטעים בחזרה שלישית ש"אם אנו טועים, האל הכל יכול טועה", לקול התשואות של קהל מאזיניו, בו היו דרך קבע גם לבנים. מי מהאמריקאים מתנגד לבית המשפט העליון? לחוקה? לאלוהים? ואם מי שאינו מסכים עם קינג ימצא את עצמו בחילוקי דעות עם הקדוש ברוך הוא, ברור לאיזה מחנה כדאי להשתייך.

בחיבוק שהעניק לערכים עליהם מושתתת הזהות האמריקאית - חירות ושוויון לכל, החלום לחופש מעריצות וכיו"ב - הכריח קינג את האומה האמריקאית להסתכל על עצמה בראי, שם ניבטה דמות שהייתה רחוקה מהאידיאל. בכך הצליח לשמוט את הקרקע תחת מתנגדיו, וניכס למאבקו את הסמלים הרלבנטיים. כששמה ידה התקשורת על התבטאויותיו של הכומר לשעבר של אובמה, ג'רמיה רייט, עמד הסנאטור בפני האתגר הגדול ביותר שלו בקמפיין, אליו נענה באחד הנאומים המבריקים והמרגשים של השנים האחרונות, אותו נשא בפילדלפיה.

בשפה בהירה, ישירה ופשוטה הצליח ברק אובמה לנסח עמדה מורכבת יותר מכפי שרגילים אזרחי העולם לשמוע מהמנהיגים שלהם, שלרוב מסתפקים במילים נבובות שמיועדות להתנגן בלופ אינסופי במהדורות החדשות. הוא הצהיר על חילוקי הדעות בינו לבין רייט, הסביר אותם בכך שהאחרון טועה בגישתו לארה"ב כחברה סטטית ומקובעת, ומתעלם מהשינויים החוקתיים הנרחבים של העשורים האחרונים, אך בו בזמן סירב להתנער ממי שלימד אותו את רזי הנצרות.

מאז ד"ר קינג לא נשמע מנהיג אמריקאי, שחור או לבן, שהעלה לדיון כה נוקב את נושא הגזע, אשר במסגרת מטריית הפוליטיקלי קורקט הפך זה מכבר לתפוח אדמה לוהט מלא בקלישאות והתנצלויות - כל זאת מבלי לנכר אף ציבור. נהפוך הוא, אובמה גילה הבנה הן למרמור ולכעס השחור, שבא לידי ביטוי בדבריו של רייט, והן לפחדים של הלבנים מפני האלימות השחורה, שבאו לידי ביטוי בוידויה של סבתו הלבנה של אובמה כי הינה מפחדת מצעירים שחורים. אם תרצו, אובמה עצמו, שהוא גם בן לאם לבנה ובוגר הרווארד - מייצג את הדיון הבריא והחיוני הזה.

כאמור, ב- 63' נאם קינג אל מול קהל משולהב שיצא לצעדה לוושינגטון את נאום "יש לי חלום", שהתכתב במילותיו גם אם הנאום האמריקאי המכונן של לינקולן בגטיסבורג, בתום מלחמת האזרחים. חודשיים לאחר מכן חתם הנשיא ג'ון פ. קנדי על החוק לזכויות האזרח - שהתפרש כניצחונו המשמעותי ביותר של המנהיג האפרו- אמריקאי. ב- 64' אף זכה בפרס נובל לשלום. ב-'66 ניסה קינג להרחיב את פעילות תנועתו לצפון ארה"ב, אולם נחל אכזבה כשגילה שהציבור הלבן שם אמנם אינו גזעני בצורה בוטה אך אינו מגלה אהדה יתרה לרעיונותיו.

אמות המוסר של קינג הביאו אותו להתנגד למלחמת וייטנאם, שההחלטה לצאת אליה נראתה לו יהירה, וסופה היה להמיט אסון על ארה"ב. "אל תחשבו שאלוהים בחר בארה"ב ככוח משיחי עלי אדמות, כשוטר של העולם כולו", אמר באחד מדרשותיו ככומר - דרשה שרלבנטית כיום כשם שהייתה אז. נאומו "הרגע לשבור את השתיקה", שהושמע ברביעי לאפריל 1967- שנה בדיוק לפני הירצחו – הביע בלב כבד את התנגדותו למדיניות ממשלתו בעת מלחמה: "מגיעה העת בה שתיקה היא בגידה, והזמן הזה הגיע".

ארבעים שנה מאוחר יותר מתנהלת לה מלחמה בלתי פופולרית נוספת, נגדה התבטא אובמה מההתחלה, תוך הבעת עמדה מוסרית עיקשת כמו גם עמדה ריאל-פוליטיקית ברורה, שמסבירה את הנזקים שהיא גורמת למדינה. להבדיל מהרטוריקה המלחמתית של הממשל, נפקדות הקלישאות מרוב נאומיו של אובמה בנושא המלחמה, ואלו מפנות את מקומן לניסיון להבהיר את הקומון סנס הפשוט, שלרוב אינו משחק תפקיד בפעילויות ממשלתיות.

קינג הרחיק לכת וקשר בין האלימות של הממשלה האמריקאית כלפי השחורים לבין המדיניות בדרום אסיה, והוסיף כי "אומה ששנה אחר שנה משקיעה יותר בצבא מאשר בתוכניות לשיקום חברתי, מתקרבת למוות רוחני. אני מדבר כאחד שאוהב את אמריקה. אנו יזמנו את המלחמה הזו, והיוזמה להפסיק אותה גם היא בידינו". באותה העת, כך התברר שנים מאוחר יותר, החל ה- FBI להאזין ולעקוב אחרי קינג, משל היה סכנה לבטחון הלאומי. כיום דבריו נחשבים לכאלו שהקדימו את זמנם.

ב-3 לאפריל הגיע ד"ר קינג לממפיס, שם נאם את נאומו האחרון, שהיה בעל אלמנטים נבואיים. הוא הזכיר את הניסיון לרצוח אותו בדקירה בשנת '60, דיבר על האיומים על חייו, והצהיר כי היה רוצה לחיות חיים ארוכים, אולם "לא משנה כרגע מה יקרה לי". בהמשך הגיעו המילים שהפכו אותו למעין משה של העת המודרנית: "אני רק רוצה לקיים את רצונו של האל, שהרשה לי לעלות על ההר... ראיתי את הארץ המובטחת. ייתכן כי לא אגיע לשם עמכם, אבל אני רוצה שתדעו הלילה, כי אנו, כעם, נגיע לארץ המובטחת... אינני מפחד משום איש. עיניי ראו את התהילה שבביאת האל".

למחרת נורה מרטין לותר קינג למוות, כשניצב במרפסת בית מלון בעיר. על פי הביוגרפיה שלו, למרות שהיה רק בן 39 במותו, מניתוח גופתו עלה כי לבו אופיין כשל בן 60 - עדות ללחץ העמוק בו היה שרוי כחבר בתנועה לזכויות האזרח. מאז 1986 מצוין "יום מרטין לותר קינג" בארה"ב, ומורשתו הפכה ללב לבו של הקונצנזוס האמריקאי, שרואה בו אבן דרך בהתפתחות המוסרית של האומה.

שני הבדלים מרכזיים מבדילים בין אובמה לד"ר קינג. הראשון הוא סיבת עלייתם על הבמה המרכזית – קינג עשה זאת מסיבות אידיאולוגיות טהורות (עד כמה שניתן מבחינה אנושית), בעוד שאובמה מנהל קמפיין למען בחירתו שלו למשרה גבוהה ביותר בארה"ב, כך שלא נשמע אותו אומר שלא איכפת לו מעתידו. ההבדל השני הוא הנסיבות. התנועה לזכויות האזרח עירערה על עוולות מוחלטים, כפי שהתבטאו בחוקים גזעניים כתובים, בעוד שאובמה חי בעידן בו גזענות היא מושג חמקמק יותר, ומתבטאת בדרכים מעומעמות שרק לעיתים מרימות את ראשן בצורה ברורה.

למרות ההבדלים הללו מנסה אובמה למצב עצמו כממשיכו של ד"ר קינג, כהתגשמות החלום עליו דיבר, כמימוש הגשמי של הארץ המובטחת אותה הזכיר במילותיו הציבוריות האחרונות. ואם הכומר הבפטיסטי שעשה הכל למען התנועה לזכויות האזרח מתבונן כיום על מערכת הבחירות של 2008, סביר להניח שהוא מתרווח בקברו בשביעות רצון.