השיחות על הסדר הקבע בוושינגטון החלו הלילה (שלישי) ללא קול חצוצרות או חגיגות יוצאות דופן. רק ארוחת איפטאר לשבירת צום הרמדאן בנוכחות המשלחת הפלסטינית, סאיב עריקאת ומוחמד שטייה, הישראלית, ציפי ליבני ויצחק מולכו, והצוות האמריקני בראשות מזכיר המדינה, ג'ון קרי, והשליח המיוחד מרטין אינדיק. היעדר החגיגיות נובע בעיקר מהיעדר ציפיות בשני הצדדים, לא רק בדרג המנהיגים. גם בציבור הפלסטיני והישראלי מתייחסים לסבב הנוכחי של השיחות בזלזול מהול באדישות. כאילו כל המתרחש בחדרי החדרים של מחלקת המדינה או במלון המייפלאוור עוסק במציאות וירטואלית שאין לה דבר עם זו שבשטח.
גם הנשיא האמריקני, ברק אובמה, שלח את ברכתו לרגל האירוע ואמר כי במהלך ביקורו באזור ראה במו עיניו את הרצון בשלום של שני הצדדים. אז רצון בשלום אולי יש, אך לגבי משא ומתן, זה כבר סיפור אחר. ניכר היה שאין עודף מוטיבציה בשתי ההנהגות להתקדם לשיחות רציניות שעלולות עוד, חלילה, לדרוש משני הצדדים פשרות כואבות כמו ויתור על זכות השיבה או פינוי התנחלויות. לרגעים נדמה ששני הצוותים נגררו בעל כורחם על ידי קרי עד לוושינגטון לסיטואציה שלא רצו בה. היעדר הרצון הפלסטיני בעיקר, אבל גם הישראלי, נובע משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היעדר האמון המוחלט בין שני המנהיגים, אלה שנותרו במזרח התיכון, אבו מאזן ובנימין נתניהו.
על אף שהם נפגשו כבר יותר מפעם אחת, ניכר שהשניים רחוקים מלהעריך זה את זה ובוודאי אינם מאמינים ביכולתו או ברצונו של השני לספק את הסחורה. במילים פשוטות: יו"ר הרשות הפלסטינית חושב שנתניהו לא רוצה, בעוד שראש הממשלה הישראלי מאמין שאבו מאזן אינו יכול. השניים גם משדרים פסימיות יתרה לסביבתם והתחושה שהם נותנים היא ש"הרבה לא ייצא מזה". מכאן גם החלטתם לשגר לפגישות בוושינגטון שליחים מטעמם במקום לארגן סוג של פסגה מדינית.
הראשון מביניהם ששחרר הצהרה לוחמנית, ממש כמעט במקביל לפגישת צוותי המשא ומתן, היה אבו מאזן, שמיהר להבהיר לאחר פגישתו עם הנשיא הזמני במצרים, עדלי מנסור, כי מבחינת הפלסטינים כל ההתנחלויות הישראליות שנבנו מעבר לגבולות 67' אינן חוקיות. "במסגרת הסדר קבע לא תתאפשר נוכחות אף לא של ישראלי אחד על אדמותינו", הוא אמר. זאת על אף שאבו מאזן עצמו כבר הסכים לעקרון חילופי השטחים כנגד גושי ההתנחלויות. מנגד, נתניהו מדגיש בימים האחרונים שלא יאפשר בשום תרחיש הריסה של התנחלויות. קשה לדמיין דרך נפלאה יותר מזו לבניית אווירה חיובית מיד עם תחילת המשא ומתן.
הסבירות שייצא הסכם שלום נמוכה מזכייה בלוטו
הסיבה השנייה להיעדר המוטיבציה קשורה כמובן בחבל הטבור לראשונה. הסבירות שמסבב השיחות הנוכחי ייצא הסכם שלום, נמוכה יותר מזכייה בלוטו. שני המנהיגים אינם רוצים או יכולים להסכים לפשרות הנדרשות כדי להגיע להסכם שלום. ברור כי אבו מאזן לא יהיה מוכן לקבל פחות ממה שהציע לו אהוד אולמרט בספטמבר 2008, קרי: 93.7% מהשטח בגדה, ויתור על שליטה בבקעת הירדן, מנהלת בינלאומית שתנהל את ענייני האגן הקדוש בירושלים (וכמובן ויתור על כל שכונותיה הערביות של העיר) ושיבה סמלית של פליטים לשטחי ישראל. נתניהו מבהיר שאין בכוונתו להסכים למתווה שכזה, שגם כך, צריך להזכיר, לא התקבל על ידי הפלסטינים. הרשות ביקשה אז 98% משטחי הגדה, ריבונות על הר הבית ושיבה של כמה עשרות אלפי פליטים לבתיהם. נתניהו, או כל ראש ממשלה אחר לצורך העניין, לא יוכל להעביר בכנסת הסכם אפילו דומה לזה.
אז מדוע בכל זאת משא ומתן? בעיקר כי הממשל האמריקני לחץ ואף אחד מהצדדים לא רצה להיות מואשם בהכשלת השלום. חידוש השיחות גם ירפה מהלחץ של הקהילה הבינלאומית על ישראל בנושא ההתנחלויות (כך רוצים לפחות להאמין בירושלים). מנגד אבו מאזן יקבל שחרור אסירים שיסייע לו בדעת הקהל שלו, למרות הביקורת עליו כי הסכים למשא ומתן ללא הקפאה מוחלטת של הבנייה הישראלית בגדה.
למשא ומתן צפויה להיות גם השפעה מרגיעה מעט על הגדה. ניתן לשער שפעילי הפתח יראו פחות התלהבות לצאת ולהתעמת עם כוחות צה"ל בתקופה של שיחות. מנגד צריך לזכור הכישלון הצפוי של המשא ומתן בהמשך הדרך עלול להביא עמו שוב תסיסה בגדה ואולי גם סבב נוסף של אלימות.