צפו בתחקיר רשת איי.בי.סי בפרשה
הדוח של בית המשפט על אודות חקירת נסיבות המוות של האסיר X, בן זיגייר, בתאו בכלא אילון בדצמבר 2010, רק מעצים את המחדל. זהו כישלון מערכתי, לא רק של שירות בתי הסוהר שהתרשל בשמירה על חייו של אסיר שהוגדר בעל נטיות אובדניות, אלא גם של המוסד, השב"כ, הפרקליטות והשופטים שטיפלו בתיק של זיגייר, שנמצא תלוי במקלחת התא, כשסביב צווארו כרוך סדין.
לקריאת דוח חקירת נסיבות מותו של האסיר X - לחצו כאן
אחריותו של המוסד למחדל היא גדולה ביותר ואולי העיקרית בכך שגייס אדם שלא היה מתאים לעבודת מודיעין, קל וחומר לתפקיד מבצעי חשאי. זיגייר סיפר לעובדת הסוציאלית בכלאו כי הוא חרדתי וניסה בעבר להתאבד, כלומר לקה בנטיות אובדניות. אם כך, כיצד, הוא עבר את כל מערכת הסינון והאבחון של המוסד האמורה להיות קפדנית במיוחד? ככלות הכל, לרשות המוסד עומדים פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, מאבחנים ומדריכים מנוסים. איך קרה שאף לא אחד זיהה את בעיותיו? ואם היה מישהו שבכל זאת שם לב לחוסר התאמתו, הרי לא ייחסו לה חשיבות.
דרוש מרגל: איך מגייס המוסד לוחמים לשורותיו?
בן זיגייר התקבל לעבודה, עבר קורס והכשרה של כשנה ושימש כשלוש שנים וחצי בתפקיד מבצעי באירופה. רק בשלב מאוחר מאוד הגיעו במוסד למסקנה כי נמצא לא מתאים למשימות שהוטלו עליו והוא שוחרר מהעבודה. הוא יצא אז לאוסטרליה להמשך לימודיו, כשכבר אינו עוד איש מוסד. שם, הוא בא במגע עם גורמים עוינים, ככל הנראה איראנים, פטפט את עצמו ללא הכרה, תוך שהוא חושף מידע ומסכן את חבריו. זה היה חטאו - ועל כך הוא נעצר בשובו לישראל בינואר 2010 והוכנס למעצר בתנאי בדידות שארכו עשרה חודשים וחצי עד ששם נפשו בידיו.
ספק אם נדע להפיק את הלקח
אחריותו של המוסד גדולה אמנם, אך אינה בלעדית היא. גם השב"כ, שחוקריו חקרו את זיגייר בתיאום עם המוסד, לא יכולים לרחוץ בניקיון ידיהם. אולי החקירה הייתה קשה מדי ואפשר שהיה צריך לשקול במשקל רגיש ועדין אם אדם כזה בכלל ראוי מבחינה נפשית וכשיר לעמוד לדין. בוודאי שלא היה צורך לאיים עליו בעונש מאסר כבד של 20 שנים על העבירות שביצע, שעניינן בגידה, ריגול חמור ומגע עם סוכני חוץ.
גם הפרקליטות והשופטים, ובראשם נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז השופטת הילה גרסטל, תרמו לסיום הטראגי של הפרשה. הפרקליטות התעקשה להעמידו לדין ולהטיל עליו תמורת עסקת טיעון עונש דו-ספרתי, כלומר עשר שנים בכלא. וזאת, על אף שזיגייר טען כל העת לחפותו. הגישה של ייקוב הדין את ההר, המאפיינת את מערכת הביטחון שלרוב פועלת בנקמנות ובאובססיביות יתר, רק העצימה את מצבו.
נקודה נוספת שיש להעלותה היא העובדה שהפרשה נעלמה מעיני הציבור לחלוטין. אם צווי איסור הפרסום הגורפים שהוטלו בפרשה בעודו בחיים, למרות עתירות של כמה עיתונאים לפרסם ולו חלק מפרטי העניין בלי לפגוע בביטחון המדינה, היו מוסרים בזמן, יכול להיות שהתאבדותו של זיגייר הייתה נמנעת. זו שאלה שאין עליה תשובה וכמובן שזו חוכמה שבדיעבד.
שוב ושוב, אנחנו נוכחים לגלות כי שיקול הדעת של מערכת הביטחון - כשזה נוגע לכישלונותיה וכשהיא נעזרת בפרקליטות ובשופטים שידם קלה על הדק צווי איסור הפרסום - מביא בסופו של דבר לפגיעה קשה עוד יותר בדימוייה של ישראל ובערכיה הדמוקרטיים. כך, מתפתחות להן תיאוריות קשר ובמקום שהנזקים ימוזערו ויצומצמו, הם רק מתעצמים ומתרחבים. אפשר לקוות כי אולי כל הגורמים יפיקו הפעם את הלקחים מהפרשה וינהגו אחרת בעתיד, אך לאור תקדימי העבר ספק אם זה יקרה.