אפילו בשנותיה הקשות באופוזיציה נחשבה מפלגת העבודה למותג חשוב עבור קהל הבוחרים ועבור אישים ששאפו ביום מן הימים להגיע לכס ראש הממשלה. הדרך לשלטון עברה תמיד דרך שתי מפלגות: הליכוד והעבודה. אם היית בימין, הלכת לליכוד; אם היית בשמאל הלכת למפלגת העבודה; אם היית אידיאולוג הלכת למפלגה קטנה, ואם היית אגו מניאק, הקמת מפלגה משלך. מפלגת העבודה הייתה מאז ומעולם מפלגה שהשפיעה על סדר היום, וגם לאחר שהפסידה בבחירות, הייתה לא פעם המפלגה הגדולה ביותר בכנסת.
הפרישה הנוכחית של אהוד ברק ועוד קודם לכן פרישתו של שמעון פרס ל"קדימה" מוכיחה כי במותג הקרוי "מפלגת העבודה" חל שינוי מהותי. המפלגה אינה נתפסת עוד כאלטרנטיבה שלטונית או כמי שיכולה להביא את העומד בראשה לכיסא ראש הממשלה, ואינה נחשבת למועדון יוקרתי שטוב להסתופף בכנפיו.
בשבועות האחרונים הודיעו מספר אישי ציבור בכירים על כניסתם לפוליטיקה; דן חלוץ, אליק רון ויעקב פרי בחרו להצטרף ל"קדימה", כי גם הם הבינו שמפלגת העבודה היא מותג דהוי שאינו מבטיח שלטון (אלא במסגרת ממשלת אחדות). מספר המנדטים הנמוך היורד ממערכת בחירות לשנייה אינה מאפשרת למי שמצטרף למפלגה להיות בטוח שאכן יצליח להיכנס לכנסת.
מפלגות לא מתות, השאלה היא אם יש להן זכות קיום
בניגוד לכל הקלישאות, מפלגות אינן מתות. מפלגה יכולה לדעוך, להפוך לא רלוונטית, ואפילו לחדול מלהתקיים, אבל תמיד ניתן גם להקים אותה מחדש. השאלה שצריכה להישאל בנוגע למפלגת העבודה אינה אם היא חיה או מתה, אלא אם יש לה כיום זכות קיום.
התשובה מורכבת. אין ספק שבאקלים הפוליטי הישראלי נחוצה מפלגה סוציאל דמוקרטית שתפעל להבטחתם של שירותים ציבוריים חיוניים כמו חינוך ובריאות, תיאבק נגד הפרטתם של כל נכסי המדינה, ותקדם סדר יום של שלום עם העולם הערבי. כל אלו הינם ערכים שזרים לא רק לליכוד, אלא גם לקדימה ולמפלגת העבודה הנוכחית.
הדי-אן-איי של מפלגת העבודה, הגורם לה להעדיף תמיד שלטון על אופוזיציה, מכשיל אותה בכל פעם מחדש. גם אם תיבחר לראשות העבודה אישיות אופוזיציונית בעלת ערכים סוציאל-דמוקרטיים כמו שלי יחימוביץ', הדבר לא ישתנה. יש להניח כי ליחימוביץ' יקרה מה שקרה לקודמה עמרם מצנע, המנהיג היחיד בעבודה שבחר בהליכה לאופוזיציה, ושילם על כך מחיר כבד: המפלגה שבחרה בו פשוט זרקה אותו, משום שלא נענה לצורך שלה להיות חלק אינטגרלי מהשלטון.
מהפוליטיקה לספורט: כך מחזירים את האוהדים (והבוחרים)
הפתרון הנכון מצוי דווקא בשדה הספורט. פעם היו שתי קבוצות מפוארות: הפועל ירושלים בכדורגל והפועל תל אביב בכדורסל. שתיהן הידרדרו, התפרקו וירדו לליגות התחתונות. הדרך להחזיר אותן, לא עברה דרך שיקומן, אלא על ידי הקמת קבוצות חדשות לחלוטין, שנשאו על גבן את העבר המפואר של הקבוצה מבלי לסחוב את ההווה המסואב. זה עבד, הפועל קטמון והפועל אוסישקין החליפו את הקבוצות הישנות, החזירו לעצמן את התלהבות המשחק ואת האוהדים, והן עושות דרכן אל ליגת העל.
את המודל הזה כדאי להעתיק לפוליטיקה. מפלגת עבודה חדשה עם אישים חדשים, מנגנון חדש ומצע חדש שתישא על גבה את עברה ההיסטורי המפואר של התנועה, יכולה להחזיר את הסומק ללחיים של רבים ממצביעי השמאל הציוני המתון שמרגישים שאין להם כתובת אמיתית. בשלב מאוחר יותר, אחרי כמה שנות אופוזיציה שייעשו מהספסלים האחוריים של הכנסת, יוכלו חבריה לנסות לכבוש את השלטון. שייקחו דוגמה ממנחם בגין. לו לקח כמעט 30 שנה לנצח בבחירות. במציאות הישראלית המשתנה, להם זה יכול לקחת הרבה פחות.
* טל גולדפינגר הוא מנכ"ל גולדפינגר תקשורת.
