טיול בספארי

אומרים שגביע המדינה זה מפעל רומנטי. תמיד יש הפתעות, וקבוצות גדולות מגיעות מרחוק להתארח במגרשים מוזרים. לנוכח השמועה על הטרנד שמתחולל בביצה, ניצלתי את היום היפה, לקחתי את משקפי השמש, והתנעתי לכיוון וינטר - רגוע, קרוב לבית, אצטדיון וספארי בכרטיס אחד. אם יהיה מזל, אולי גם יעוף כדור לשטח של האריות. כשהגעתי, התרשמתי מכרי הדשא והפרחים בצבעי המועדון שמקבלים את פני הבאים בכניסה ל"קומפלקס", ושמתי פעמיי אל תא הכבוד.

הכח וקריית שמונה צמודות זו לזו בטבלת הליגה הלאומית, שתיהן מובלות על ידי שני קשרים יצירתיים בעבר (אורי מלמיליאן בסגול, וברוך ממן בלבן) ונמצאות במקום שבו השאיפות עולות על ההישגים. מבעד לקרני השמש החודרות הצלחתי להבחין בפיגורות כמו אילן בוארון, אסף קריספיס, אנש דמירוביץ' ומומונדי, שרצו על הדשא הירוק של וינטר, כשמעל הכל ניצח מראהו הקסום של הר חיריה האלמותי. מכיוון שאחרי עשר דקות של צפיה בהתרחשויות הבנתי שכדורגל גדול לא יצא לי מזה, החלטתי להסתובב ביציע, כדי לפגוש את מה שבאמת מעניין במועדונים קטנים – הקהל.

כיאה למועדון מפואר שירד מנכסיו כמו הכח, קל מאוד להבדיל בפער הדורות ביציעים. החדשים והטריים, שודאי גדלו על סיפורי האבות, יושבים על המעקה, לבושים בחולצת המועדון (נדיר מאוד להשיג), ונהנים מההערות שזורקים אלה שישבנם עוצב על ידי קימורי יציעי הבטון, שלפני כמה שנים הוחלפו בכסאות פלסטיק ("אם וכאשר יגיעו הסגולים לאופ"א"). 150 צופים, קצת פחות מהכמות שפוקדת את וינטר במשחקי ליגה. האווירה סימפטית עד רדומה. כשכמות האוהדים כל כך קטנה, כנראה שאין קומץ. וכשאין קומץ, אם תתבלט מישהו עלול להאשים אותך בגזענות או באלימות. היחידים שמפרים את שלוות הכפר הרמת גנית הם אוהד עם תוף וחברו שמצויד במגאפון. זה עם התוף ישן על האף, וזה עם המגהפון מחפה עליו ובגדול. "ראשונים לכל כדור הכח", ו"מה תיזהר? (אחרי שהשופט הזהיר שחקן של קריית שמונה, בעקבות תיקול), מה תיזהר? תוציא לו צהוב", הוא צועק, מכוון, מרגיע, מקלל, ומדרבן. מוריניו לעניים, במונו. "תראה אותו בקו", הוא צועק לשחקן שרץ עם הכדור. והקהל בשלו, ממתין בשקט לדברים שיקרו.

מאמן הצעירה, גיא לוי, מיצה את החוויה בשלב מוקדם והוא נטש את האצטדיון במחצית. אני נשארתי אופטימי. בדרכי חזרה ליציע הכבוד, חלפתי על פני "קבב יחיאל" המשמש כמזנון של וינטר. "יש כרוב כבוש, חמוצים, טחינה", דיקלם יחיאל לשוטר רעב את המיוחדים של היום, וסינן קללה להוא שחתך לו את הפיתות עקום, בתחילת המשמרת. כדורגל, ספארי וקבב בכרטיס אחד. טירוף.

המחצית השניה הביאה איתה משב רוח מרענן, כשאבי אבינו העלה את הכח ליתרון בדקה ה-55. הקהל הרמת גני שמח קצת, קפץ טיפה, ניקה את הגרעינים מהמושב, והתיישב. אז היה גול, הם באו בכלל לאכול קבב ולתפוס קצת צבע. גם שער מדהים לחיבורים של מור גולן לא הצליח לנער את האוהדים מהעייפות והחום, אבל סגר סופית את הסיפור, ושלח הביתה את משפחת שרצקי לדורותיה, עם חלום גביע מנופץ, אחרי שבעונה שעברה איבדו הבעלים של קרית שמונה את העליה במחזור האחרון. הכח תמשיך הלאה, ואולי תצליח להחזיר קצת תהילה ליציעי הבטון והכסאות הסגולים. עם קצת מזל הם יקבלו את נחלת יהודה, ואם לא, אולי קבוצה אטרקטיבית מליגת העל - אם יש כזה דבר בכלל. את הרומנטיקה אני אמשיך לחפש במקומות אחרים.