ברירת שמשון

"אני גדלתי בלי אבא. יתום. כי גדלתי בשמשון". סלוגן יפה, אפילו מתחרז, אבל הוא לא מצחיק את גידי דמתי, שאחראי על החריזה המתוחכמת. מי שהיה הסמל של שמשון תל אביב מודע לעובדה שקיים דור של חובבי כדורגל שמעולם לא שמע את השם הזה. כשאני מזכיר לו את החולצות עם הספונסר "שחפים", וקריאות כמו "שמשון לך לישון, הפועל מקום ראשון", הוא מחייך בעצב ובמבוכה, כמו אדם שכרגע תפס את בת זוגו עם החבר הכי טוב שלו.

המאמן של הפועל הרצליה (מקום שביעי בליגה הארצית) לא מסתיר את אכזבתו מהאופן שבו התגלגלו העניינים. "גדעון דמתי הוא מאמן של לאומית ומעלה", הוא אומר. העובדה שהוא מאמן בקבוצה בלי שאיפות, בלי קהל ובלי משאבים גורמת לו לברוח לנוסטלגיה, המקום בו עוצב ההווה הכל כך אפור שלו.

דמתי קושר את גורל חייו בגורל שמשון. זו לא רק הקריירה שהתפספסה, לטענתו, כי אם כל המהות שלו כאדם: "אם הייתי גדל באגודה כמו מכבי ת"א, בית"ר ירושלים או מכבי חיפה, אפילו הפועל ת"א, כל החיים שלי היו מקבלים מסלול אחר. הייתי מרוויח יותר כסף, היו משחררים אותי לאירופה והיום היה לי הרבה יותר קל בקריירת האימון שלי". למרות זאת, הוא מלא גאווה בהישגיו ובהישגי המועדון: "שמשון הייתה הקבוצה הכי מפתיעה בליגה. היום אין קבוצות כאלה, אם היינו משחקים בליגת העל כיום, אנחנו קבוצת צמרת שנלחמת על המקום השני".

דמתי, בן 54, הוא שיאן ההופעות בליגה הבכירה, עם 519 משחקים. יש לו 69 הופעות במדי הנבחרת, הוא השחקן היחידי שהבקיע שישיה במשחק ליגה (ניצחון 2:6 על רמת עמידר. "קיבלתי ציון עשר בעיתונים") והוא השחקן בעל רצף המשחקים הגבוה ביותר ללא היעדרות. אבל אם יש מספר שהחלוץ האיתני גאה בו, אלו 143 השערים שהבקיע במדי שמשון. זה הופך אותו למלך השערים של הקבוצה היחידה שבה שיחק. דמתי בילה בשמשון לא פחות מ-31 שנים, עד שפרש בשנת 1989.

כשדמתי עוצם עיניים הוא זוכר מאבקים מול אורי מלמיליאן, מישל פלטיני ("שני השחקנים הגדולים ביותר ששיחקתי מולם") ובחוויה הכי גדולה שלו, אולימפיאדת מונטריאול ב-1976. "מי שלא חווה אולימפיאדה", הוא זורק לחלל החדר בהתלהבות, "לא יודע מה זה ספורט אמיתי".

אבל שום דבר לא הלך לדמתי בקלות. הקריירה שלו התחילה בהצגות מוקדמות בבלומפילד בקבוצה "סימפטית", הגיעה לשיאה בהופעות מצוינות בנבחרת (כולל צמד היסטורי מול קוריאה - "קיבלתי 9 בעיתונים") בקמפיינים כושלים והסתיימה בקריירת אימון, שנעה בין הצלחות יחסיות בראשון לציון ("הבאתי אותם למרכז הבמה") לבין עונות נשכחות בצפרירים, סקציה נס ציונה והכח רמת גן. הוא פרץ לתקופה קצרה כמאמן ראשי במכבי נתניה, ואז וחזר לשולי הכדורגל הישראלי. אולי בגלל ההווה הבלתי מזהיר, את דמתי מעניין יותר לדבר על הקבוצה של העבר.

והוא מדבר עליה בשילוב של געגועים, כאב וכעס, כמו אדם שחברו נקטף בטרם עת בלי סיבה. "מר עמי פזטל, שאחראי על האיחוד עם בית"ר תל אביב, חייב לאוהדים את הקמת שמשון מחדש", הוא אומר. "הוא חשב שעם שיתוף הפעולה עם הפועל תל אביב הוא יוביל למשהו טוב כי ימחקו לו את החובות, אבל אני שיחקתי עם הרצליה נגד בית"ר/שמשון ואין שם אף שחקן של שמשון, אין אוהדים של שמשון ולמעשה אין שמשון. אתה יודע מה, אמרו פעם שברגע שדמתי יפרוש שמשון תמות, וזה אכן מה שקרה".

החלום של דמתי הוא להקים את המת לתחיה: "הייתי רוצה לקחת את שמשון בחזרה. להתחיל מליגה ג'. בליגה ג' וב' אתה צריך תקציב קטן ואתה עולה ישר שתי ליגות. בליגה א' הסיפור קצת יותר יקר, אבל עד לליגה הארצית לא צריכות להיות בעיות. בליגה הארצית שמשון תל אביב יכולה לחיות בכבוד. אתה תראה שכל האוהדים יחזרו. אוהד זה אוהד, גם אם הקבוצה שלו יורדת ליגה. עכשיו לאוהדים אין עם מי להזדהות. תראה את חזי מגן, שהיה שוער בשמשון. אם היה היום שמשון, הוא היה קונה את שמשון, אין חוכמות. אבל הוא קנה את בני יהודה".

רגע לפני שדמתי מגייס ספונסרים להקמת וימבלדון הישראלית, הוא מסביר למה הוא כל כך מתגעגע: "שמשון זה בית וגם מועדון. אין עוד מועדון בעולם בו נפגשו כל השחקנים עם המשפחות לעשות על האש במגרש. החברים האמיתיים שלך היו מהקבוצה שלך, ואת זה אין היום בכדורגל המקצועני".