חצצית

למען החיוביות, נתחיל בפואנטה: אסי לוי משחקת מצוין. העובדה שדורגה בין שש המועמדות הסופיות לתואר השחקנית המצטיינת שמחלקת האקדמיה האירופית לסרטים, לצד שחקניות כמו שרה אדלר ופנלופה קרוז, לא מפתיעה כלל וכלל. אמנם הבמאי רפאל נדג'ארי דואג לשים לה לא מעט רגליים, אבל לוי נותרת איתנה ויציבה, ומשמשת כסוס שסוחב את העגלה המקרטעת. הצעד החכם הבודד שעושה הבמאי, הוא הנחת רוב הז'יטונים על שחקניתו הראשית. היא הקלף החזק שלו. היא הכוח של סרטו הקלוש. נדג'ארי מספר את סיפורו ברשלנות, אך למרות שהתסריט שלו אוורירי ורופף, ניצבת במרכזו גיבורה שלמה, מעניינת ומורכבת. הפרחים לאסי לוי.

ועכשיו להתחלה. זיון. אסי לוי ופרטנר עלום חוגגים בנחרצות זה את בשרה של זו על מיטת בית-מלון כעורה. קאטים חדים. פורקנים מהירים, חוזרים ונשנים. סצנת מיטה ארוכה ונטולת הקשר שמעוררת סקרנות רבה. לוי מתלבשת בחופזה ופורשת אל רחובותיה הקשוחים של דרום תל-אביב. הציפייה שאוחזת את הצופים ברגע התחלתי זה לא תחזור עוד במהלך הסרט. מכאן והלאה, מתגולל הסיפור באיטיות מייאשת, ע"פ מסלול ליניארי לחלוטין. מדי פעם חלות תפניות מהפכניות, שבגון שרירותי וחוסר צידוק עלילתי, לא מצליחות להרים את המתח הרפוי.

לוי מגלמת את דמותה של מיכל. היא נשואה לא באושר לדני שטג, שהוא אבי בנה היחיד. אורי גבריאל הוא אביה. הוא מנהל משרד ראיית חשבון, והיא מעבירה את חייה האפרוריים כיד ימינו. למרות התנגדותה העקרונית, מכניס האב את המשרד אל קומבינה מצחינה במיוחד עם ישיבה חרדית, שמצהירה מול המדינה על מספר גדול ופיקטיבי של תלמידים, בכדי לקבל סכומי כסף גבוהים. ההונאה הזו אולי היתה עוברת בשקט, אלמלא היה פוקד פיגוע חבלני את כיכר אתרים, והורג את אותו גבר צעיר שגהר מעל לוי בסצנת הפתיחה. אנחנו אמנם פוגשים בו רק על מיטת המלון הכעורה, אך מותו הפתאומי של מאהבה מושך את השטיח מתחת לרגליה של מיכל, והאפור המציף את חייה הופך לשחור זפת.

אפשר לומר ש"אבנים" הוא סרט פמיניסטי על אישה שלומדת באיחור איך להשתמש בעצמאותה, ומגלה את כוחה של האחווה הנשית. בעקבות מות המאהב היא מסירה מעליה כל זכר לעול גברי: נוטשת את הבעל, ומלשינה על האב לעורך-הדין. היא נותרת לבד עם בנה כשמרבית הדלתות טרוקות בפניה, והיחידה שתומכת בה ואף משלמת על כך מחיר, היא מנהלת גן הילדים בו מתחנך בנה. בשלב זה ניתן לציין שהשחקנית פלורנס בלוך מיטיבה לגלם את הגננת, ומגישה באמינות דמות חמה ומחבקת. עוד יש להזכיר לטובה את הילד, שבשונה מהרבה ילדים על המסך הגדול, זורם בטבעיות עם המצלמה ואף תורם כמה מרגעי הקסם הנדירים כל כך בסרט. זהו. חסל סדר מחמאות.

בדומה לעמוס גיתאי, גם נדג'ארי, יליד צרפת, משתייך לזן במאי הפסטיבלים. כל סרטיו הקודמים הוקרנו בפסטיבלים הנחשבים ביותר באירופה, וגם זה האחרון כבר הספיק לזכות בשלושה מהם. אך למרות הרזומה המקושט, "אבנים" נושק לחובבנות. זה מתחיל בתסריט מרושל, שלא מרים לאף אחת מההנחתות התמוהות שלו. מסירה ורבאלית של ים אינפורמציה עלילתית בסצנה אחת, וסצנה לאחר מכן, התמקדות ארוכה בתפילות בית-כנסת, שלא תורמת לסרט דבר, ומותירה אותו דורך במקום. הפיגוע החבלני, האירוע המרכזי בעלילה שהופך את חייה של הגיבורה על פיהם, לא נראה כלל על המסך. וכמו לכל הבחירות בסרט, גם להימנעות מהטיפול בבסיס הכובד של הסיפור, אין נימוק.

עזבו את זה שהתקציב היה ודאי דל. במאי טוב צריך לדעת להוציא הרבה ממעט, ולהימנע מהלוק המשמים. "אבנים" היה עובד אולי בתור דרמת 50 דקות, ואפילו כסרט סטודנטים קצר. אבל כסרט באורך מלא הוא רזה, מדיף ניחוח עצלות, ודי משעמם. אם כבר, אז בשביל אסי לוי. רק בשביל אסי לוי.