בלונדיניות עושות לך רטוב

באחד הפרקים היותר משובחים בסדרת הקאלט "The O.C" יוצאת החבורה העולצת לחגוג בטיחואנה. סאמר הצפונית משתלחת בלהקת האינדי האהובה על סת, דת קאב. לקול מחאותיו הנרגשות של סת, אומרת לו סאמר שהאלבום שלהם הוא "כאילו גיטרה אחת והמון המון תלונות". סאמר, נערת הפופ המושלמת, השכילה להבין בגילה הצעיר את מה שרוב פלצני המוזיקה המסורתיים מתקשים לתפוס עד היום. פופ זה כיף, פופ זה שמחה ויותר מכך, העובדה שמוזיקת פופ מוגשת באמצעות מלודיות קליטות וביטים שמחים לא אומרת דבר וחצי דבר על עומקה של המוזיקה או על הדיכאון שלפעמים מסתתר מאחוריה. עזבו דוגמאות מובנות מאליהן כמו ניו אורדר או הפט שופ בויז, מספיק לשמוע את "צ'יקיטיטה" של אבבא, כדי להבין שלאגנתה פאלסקוג ולניק קייב כנראה יש הרבה על מה לדבר.

נהוג כיום לשבת ולהתלונן שעות על מוזיקת הפופ שהפכה למסחרית, מופקת ומיוצרת כפחיות שימורים. טענות אלו נכונות, אך כוללניות ומתנשאות מדי. דווקא בשנים האחרונות, בעזרתם של מפיקי על, זמרות כוסיות וזמרים מנענעי אגן, הפופ הולך ומתערבב עם ז'אנרים אחרים ומספח לעצמו מכל טוב. ממקצבי היפ-הופ לצלילי אלקטרו ומעולם הבוסה נובה אל שימוש בדיסטורשנים מהוקצעים ונוחים לשמיעה. שנת 2004 מוכיחה בעזרת אמנים כמו סיזרס סיסטרז, ביונסה, נטשה בדינגפילד ואפילו אמה בנטון, שמוזיקת הפופ רק הולכת ומשתבחת עם הזמן.

את תואר הבחורה המושמצת לשנת 2004 לוקחת בריטני ספירס מבלי להנפיק טיפת זיעה אחת. לאחר שנה של מציצנות אינטנסיבית, עלבונות מתמשכים על חתונתה, חדירה למצב עור פניה, ריח רגליה ואווירה כללית של "סוס מת", נותר רק להעריך את בריטני על כך שלא יצאה עם עוזי לרחוב כדי לקצור בעוברים ושבים. כשיצא אלבום הבכורה "בייבי וואן מור טיים", ומכר 13 מיליון עותקים, מייד הושוותה הבלונדינית הצעירה למלכה האם מדונה. השוואה שעם חלוף השנים התגלתה כנמהרת ומופרכת. החתרנות של מדונה, האישה בעלת אלף הפרצופים והתדמיות, היא מעל ומעבר לדמותה השטוחה של בריטני, שתמיד נעה באי נוחות בין הנזירה הפתיינית לזונה המתחסדת. הכתרתה של בריטני כיורשת של מדונה קרסה סופית בשיתוף פעולה מביך בין השתיים בסינגל הכושל "Me Against The Music" שלווה בקליפ מביש ביותר. גם הנשיקה הכושלת בין השתיים בטקס ה–VMA לא ממש עזרה. אך ציפיות שהתבדו לחוד, ועובדות לחוד. בריטני היא אכן בובת סקס שעוונית, אבל היא גם מנפיקת להיטים לא קטנה. "אווריטיים" הסוחף שיצא השנה, נשמע כמו בלדת רוק שגם אוואנסנס לא היו מתביישים להוציא, ואילו "טוקסיק" המנצח זכאי בקלות לתואר שיר השנה. האוסף "Greatest Hits: My prerogative" שהוציאה בריטני לא מזמן, ומכיל להיטים כדוגמת "קרייזי" ו"סטרונגר" המצוינים, מוכיח שלבריטני יש עוד מה להציע. מי יודע, אולי אחרי כל ההשפלות שאכלה השנה, תחזור הבחורה באלבום זועם במיוחד.

לעומת בריטני החד-ממדית, מוכיחה גוון סטפני ב-"Love, Angel, Music, Baby", אלבום הסולו הראשון שלה, שאין תדמית, צליל או קליקה מוזיקלית בהם אינה יכולה להשתלב בקלילות חסרת מאמץ. נכון שכבודם של שאר חברי "נו דאוט" במקומו מונח, אך כבר שנים שהם משמשים רקע איכותי לשועלה הבלונדינית שנראית מעולה בין אם היא במכנסי באגיז באמצע סטייג' דייווינג או בשמלת בלרינה חתוכה עם סטליטו בגובה מגדלי עזריאלי. כיאה ללהקה הוותיקה ממנה יצאה, ששילבה בין סגנונות כגון סקא, רגאיי, רוק ופאנק, מראה סטפני שגם לבדה היא עדיין הבלונדינית הכי ורסטילית ואיכותית בסביבה. שלל המחוות והסימפולים, מניו אורדר ועד "כנר על הגג", נועדו אף הם להבהיר כי מדובר פה באמנית מורכבת, שחוצה הגדרות מוזיקליות וסגנוניות. האלבום הוא מרקחה מופרעת וצבעונית של כל צליל אפשרי כשחלק מהזמן נשמעת גוון כאילו הייתה מדונה בימי "True Blue" המופתי ובחלק אחר כמו בסינגל המושלם "What Are You Waiting For" היא יכולה לקבל בקלות כס של כבוד בקהילת האלקטרו-Pאנק. השירים הFאנקיים בהם היא משתפת פעולה עם תותחים כדוגמת אנדרה 3000 ו-Eve, מראים שבאמת מדובר בנקבה חמה במיוחד.

ואם בהגדרות עסקינן, תקרא לעצמה אווריל לאבין רוקרית כמה זמן שתרצה, במקרה הטוב ביותר היא זכאית לתואר נערת הפופ-Pאנק המצטיינת של השנה. הלחנים הסופר קליטים, הגיטרות הכאילו רועשות ושירתה המלודית של אווריל הופכים אותה למוצר פופ ארוז ומשובח. אלבום הבכורה שלה "Let it go", הציע לעולם נערה זועמת בת 17 שכביכול מהווה ניגוד מוחלט לתדמית הצחורה והבלונדינית של מנדי מור, ג'סיקה סימפסון ודומותיהן. מראה הסקייטר-פאנק של אווריל ענה יפה לצרכיהן של נערות מיוסרות ועצבניות ומכר כמות לא תיאמן של 15 מיליון עותקים ברחבי העולם. אך למרות שאווריל מבלה את רוב שירתה באוורור כעס ותסכולים של בני תשחורת, עדיין,עוסקים בסופו של דבר כל שיריה, בתיאום מוחלט עם עמיתותיה הפופיות ב"עזבת אותי, עזבתי אותך" ואינם מציעים שום מורכבות נוספת או תוכן אלטרנטיבי. אלבומה השני "Under My Skin", שיצא השנה, מציג בהתאם את אותו קו כעוס, מתבכיין ויעיל. יאמר אמנם לזכותה שאווריל היא מפלצת להיטים שאין כדוגמתה, עם זאת האלבום השני בהחלט אינו מצליח לחקות את ההצלחה הפנומנלית של קודמו, ולבטח לא ירחק היום בו אווריל תחזור מפויסת יותר ולפתע בלונדינית מתמיד.

ממש לפני מספר שבועות נפלה פצצה בסצנת הפופ, כשקיילי שחררה לה בנונשלנטיות את האוסף "Ultimate Kylie", שמכיל 33 שירים ומקיף קריירה בת 17 שנה, שנתיים פחות מגילה הנוכחי של הזאטוטה אווריל. עם הפיכתה של מדונה לדודה'לה מגיהנום השממה, נמצאת כיום קיילי בעמדת נסיכת הפופ הבלתי מעורערת, שגם אם תפליץ בשידור חי, יחשב הדבר ליצירה מוזיקלית. לאחר טחינת האוסף ולנוכח כזה ארסנל שירים מכובד, גוף בארבי מושלם ואין ספור תלבושות, פאות וסגנונות, ברור לכל מעריץ כי קיילי היא אייקון הפופ המושלם ביותר של תקופתנו. האוסף, שמחולק לשני דיסקים בסגנון "קיילי המוקדמת" ו"קיילי המאוחרת", מציג את מסלול התדמיות הפתלתל אותו ביצעה קיילי לאור הזרקורים. מילדת פופ מתוקה וטמבלולה של שלישיית מפיקי העל סטוק, אייטקין ווטרמן, אל ניסיונה הכושל להפוך לאינטלקטואלית פופ מתוחכמת בתקופת "Confide In Me" המבריק, ועד התגלמותה הנוכחית כדיוות גייז אולטימטיבית. תקופת שנות השמונים מצוידת לעיתים בקלידי האוס משמחים ובבלדות קיטשיות ומרגשות, ואילו התקופה הנוכחית מציגה שירי פופ מתוקתקים לעילא עם טאץ' אלקטרוני מיודע וקול, כדוגמת "Love At First Sight" המושלם, "Slow" החדשני, "I Believe In You" המרחף, וכמובן, שיר הפופ המושלם של כל הזמנים שעדיין לא מצליח לצאת מהראש - "Can't Get You Out Of My Head". לקראת סיומה של שנת 2004 מופיעה קיילי על שלל גווניה השונים כיצירת פופ במיטבה, שמשקפת בדייקנות את הטעם של זמנה, משמחת תמיד, מרגשת לב אנוש ומספקת הנאה מזוקקת וטהורה.