ארצות הברית של אמנזיה

לא מעט תמיהות בנוגע לבחירתו המחודשת של ג'ורג' בוש עלו בקרב קהילת האמנים והסלבס האמריקאית, שהתגייסה כולה למען ג'ון קרי, בצדק רב עבורה כמייצגת נאמנה של העמדות ההפוכות, יש לומר. אלא שכשמביטים על המוטיב העיקרי בקולנוע האמריקאי בחמש השנים האחרונות - מימד הזיכרון - ובייחוד על שניים מסרטי השנה האחרונה "שמש נצחית בראש צלול" ו"חמישים דייטים ראשונים", רואים שלאותם מקטרגי בוש עצמם, יד ורגל דורסנית בבחירתו המחודשת.

אפשר להקביל את האירועים הללו לביצה הפוליטית תקשורתית-מקומית. בעוד רוב העיתונאים נחשבים לאנשי שמאל, הרי ששיקוף המציאות המדינית על ידה גורר בדרך כלל דעות ימניות. תחשבו מה מוכר יותר עיתונים או מהדורות חדשות - לחיצת ידיים או אוטובוס מפוצץ ומלא דם. באמריקה המצב שונה. הקונפליקט, למעט אירועי ה-11 בספטמבר, מתרחש רחוק מהבית, וכולנו, אם להיעזר במקורות, יודעים שמה שרחוק מהעין, רחוק מהלב.

נחזור אם כן לשני הסרטים שהזכרתי קודם לכן, בעלי עלילה כמעט זהה - סיפורי אהבה שאבן הנגף שלהם היא מימד הזיכרון. מיותר לומר שז'ק לקאן היה עושה מטעמים משניהם, וממשיך דרכו סלבוי ז'יז'ק, עוד יקצור מניתוח שלהם פירות. על פי לקאן, הצתת התת מודע והפיכתו למודע תתרחש סופו של דבר, ללא קשר להתרחשויות. כך שעל פיו, בסופו של דבר דינם של ג'ים קרי וקייט וינסלט ב"שמש נצחית", או אדם סנדלר ודרו בארימור ב"חמישים דייטים", להזדווג, ותהה הסיבה אשר תהה.

קרי ו-וינסלט מסיימים את הסרט כזוג, על אף ניסיונותיהם להתגבר האחד על השני ולמחוק איש את רעתו מהזיכרון. סנדלר לעומתם עושה כל שביכולתו על מנת להתגבר על בעיית הזיכרון של בארימור, ולבסוף גם מצליח, לאו דווקא בנסיבות הצפויות. "הגורל" או הגעתו של המכתב על פי לקאן, יביאו בסופו של דבר לאותן תוצאות, ללא קשר להתרחשויות עצמן, או לנתיבים שלקחו הגיבורים שלהם, שכן הנתיב שבסופו של דבר בחרו, הוא זה שהיו אמורים לבחור.

הניסיונות של וינסלט וקרי להיפטר מטראומת הזוגיות שלהם מזכירים את הניסיונות של אמריקה להיפטר מטראומת ה-11 בספטמבר. בסרט, מוטיב מחיקת הזיכרון מביא לתוצאה ההפוכה מהמובן מאליו - מחיקת הזיכרון לא רק שאינה פוגמת באהבתם של בני הזוג אלא אף מאפשרת לה לקרות בשנית. לפנינו למעשה צידוד במחילה ובמתן הזדמנות שנייה למי ששגה: אמריקה מצד הבוחרים (קייט וינסלט שבוחרת למחוק את הזיכרון), וג'ורג' בוש מצד הנבחרים (ג'ים קרי, שמגיב בהליך דומה משל עצמו). בארימור, שמתעוררת בכל בוקר לאותו יום בחייה (וזוכה לשיתוף פעולה מלא מצד משפחתה) היא אנלוגיה מעניינת לאמריקה המתעוררת בוקר אחר בוקר בהתכחשות לטראומה שעברה עליה ומנסה להיחלץ ממנה. בארימור, כמו אמריקה, אינה מסוגלת לעכל את שעבר עליה ומתעקשת להתעלם מהמקרה, להתעלם מכל מה שהתרחש מאז, ולהתקדם אל העתיד. היא חייבת לעבור את החוויה המתקנת שתחזיר אותה למסלול החיים הרגיל. אמריקה, על ידי הצבעה חוזרת באותו המנהיג, מנסה לשכתב כעת את ההיסטוריה, למחוק ממוחה את הזיכרון האומלל והבושה שעברה בהתקפה על מרכז הסחר העולמי.

ז'יז'ק, כאשר הוא נסמך על לקאן, טוען שהוליווד הפכה ממשקפת המציאות, למכתיבת מציאות. ההתקפה על מגדלי התאומים לדידו, היא לא הסיוט האמריקאי, כי אם התגשמות כל הפנטזיות הקולנועיות שצפינו בהן אינספור פעמים בסרטי אסונות שונים. על פי אותו היקש אפשר לומר ש"שמש נצחית" ו"חמישים דייטים" חוזים את בחירתו של בוש בפעם השנייה. הוליווד מתארת מצב בו המחילה ומתן הזדמנות נוספת, תוך התעלמות באמצעים מלאכותיים מההיסטוריה, הכרחית לקיומה של האהבה. הציבור האמריקאי, מעניק את ההזדמנות הנוספת ומקווה לנטוש את הטראומה מאחור, או אולי להדחיק אותה עמוק יותר.