או.סי די.סי

אז ידידנו הטוב והמיטיב חתם קבע לעוד ארבע שנים בבית הלבן. צהלות השמחה בישראל עדיין מהדהדות, אבל אסתכן ואומר כי עם כל יום שעובר תחת ניצוחו של חובב הבייגלה מוחשך עוד חלק בארה"ב הנאורה. חשובה המלחמה בעיראק ככל שתהיה, רבים מהאמריקאים שתמכו בבוש הוטרדו דווקא מהזכות להפלות, נישואים חד מיניים ועוד מיני דברים שהנשיא הכה מוסרי מתנגד להם בכל תוקף. איך זה קשור לטלוויזיה? ובכן, הנושאים הללו אולי לא יקבעו את גורל מפת הדרכים, אבל הם כן ישפיעו על מה שתראו על המסך הקטן בשנים הקרובות. השאלה הגדולה היא איך הם ישפיעו, והאם הקהל האמריקאי יקבל זאת.

האמריקאים, לפחות בכל הקשור למוסר ומדיה, תמיד היו מתחסדים. זה התבטא הן בסדרות הבידור עצמן, כמו לינה של בני הזוג במיטות נפרדות (רק אלוהים יודע איך נולד בנם של לוסי וריקי מ"אני אוהב את לוסי", השניים מעולם לא ישנו יחד), והן בסערות ציבוריות בעקבות התנהגות "קלוקלת" של אחד מגיבוריהן. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מרפי בראון שהחליטה להיות אם חד הורית, וחטפה על הראש מהבית הלבן, כשסגן הנשיא דן קווייל, שק חבטות של התקשורת בימים רגילים, הוקיע את התנהגותה בחדשות כאילו מדובר בדמות מציאותית.

אז מה השתנה מאז? לכאורה שום דבר. השמרנות האמריקאית מרקיעה שחקים, ורוב האמריקאים הצהירו בבחירות על אהבתם העזה לכנסייה ועל שנאתם העזה לא פחות להומוסקסואלים. אבל למרות זאת, בשקט בשקט, יש ניחוח נעים של שינוי באוויר.

את הבשורה הגדולה הביאו בסוף שנות ה-90 חברות הכבלים האמריקאיות. לפתע דיון על התנוחות הנכונות ועל משמעותו של המין האוראלי ב"סקס והעיר הגדולה" הפך לחלק בלתי נפרד מהפריים טיים, הרציחות ב"סופרנוס" מעולם לא נראו משובבות נפש יותר, כמו גם היד האוחזת באקדח. אבל כבלים יישארו כבלים - לא לכולם יש אותם, ולך תעשה עליהם צנזורה.

המבחן הגדול הוא איך מתייחס העם האמריקאי והעומדים בראשו לקונצים מעין אלה ברשתות הגדולות, ואלו דווקא מקפידות בשנים האחרונות להוכיח שמרנות וחנופה לשלטון. "ג'ואן מארקדיה", למשל, סדרה דתית-לייט מצליחה, זכתה לאחרונה בפרס מטעם עמותה קתולית. גם "הבית הלבן", שתמיד היוותה סמן שמאלני עם אג'נדה דמוקרטית-ליברלית למהדרין הגדילה לעשות, ונתנה בעונה שהחלה השבוע בארץ לרפובליקאי נעים הליכות להחליף זמנית את ברטלט בשלטון כדי להראות שגם הוא רחום, סימפטי ובעיקר לא נושך.

אז איפה השינוי? (זהירות ספוילר) שימו לב לרשת פוקס. לא הבגדים, אלא הרשת שהביאה לנו את "הסימפסונס", סדרה נושכת בפני עצמה אבל, מה לעשות, מצוירת. "The O.C", סדרת הנוער תואמת בוורלי שעלתה ב-יס וויקאנד לא מזמן, עלתה עם עונתה השנייה בשבוע שעבר בארה"ב וזכתה לרייטינג שכמוהו לא ראו ברשת כבר שנים רבות. אמרנו תואמת בוורלי? האמת, לא ממש. התנהגות טלוויזיונית שעד לפני כמה שנים הייתה זוכה לסקילה פומבית מצד השלטון עוברת היום ללא חשש ועם רייטינג מצוין.

מה בתפריט? מה לא: מסקס ושתיית אלכוהול בגיל 16, דרך עבירות פליליות והומוסקסואליות. כן, גם בבוורלי היה את זה, תאמרו. אבל ב-90210 תמיד היה לכך מחיר. ברנדה ודילן נסעו ללא רשות לנופש במקסיקו, אך נעצרו כמובן במעבר הגבול. קלי השרלילה איבדה את בתוליה בגיל צעיר, אבל חס וחלילה לא מאהבה, איזה בחור עשה בה את זממו מאחורי השיחים והיא מצטערת על כך עד היום. מישהי העזה לשכב עם מישהו לפני גיל 21? צפו לחשש מיידי מהריון, כאילו לא הומצאו אמצעי מניעה מעולם.

היופי ב-"The O.C" הוא שגם אם יש מחיר, השלטונות וההורים לא חייבים לדעת מזה. גם חיבוטי נפש הם מחיר סביר, ולפעמים גם הם לא קיימים. האלכוהוליזם של מריסה לא מתקבל בעין יפה - אבל כמות הבירות ששותים צעירי האזור הייתה מסדרת לפאב ממוצע את השנה. אביה של מריסה גונב את כספם של כל עשירי האזור – אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו יותר מאת אמה הביצ'ית. ריאן נוסע במכונית גנובה ממקום למקום בשביל אחיו – וזהו. הוא פשוט מסיים את הנסיעה וחוזר הביתה. בלי משטרה, בלי עונש מההורים - כלום.

אז מה היה לנו? ממשל רפובליקני עם נטיות ערכיות/מוסריות כמעט פנאטיות ורשתות שמנסות להתחנף אליו, ומצד שני תוכניות עם ערכים "קלוקלים" שזוכות להצלחה בקרב הקהל ולהתעלמות הממסד, ועוד לא דיברנו על עישון הסמים המסיבי ב"מופע שנות ה-70'" ועל הנישואים החד-מיניים ב"סימפסונס", גם הן של פוקס). אם תשאלו אותי, הלגיטימציה שהנושאים הללו מקבלים גורמת בשקט למהפכה בדרך שבה האמריקאים מוכנים לראות את המציאות שלהם על מסך הטלוויזיה. אם תשאלו את האמריקאים, הם ודאי יצטטו את ה"ערכים המוסריים" הכה חשובים להם וימשיכו לצפות בשקיקה במעלליה החבורה ממחוז אורנג'. ואם תשאלו את בוש... עזבו, תנו לו להמשיך לשנן את משנתו המוסרית אל מול המלחמה בעיראק, שהטלוויזיה תעשה מה שהיא רוצה.

* האו.סי משודרת ביום ו' ב-21:15 בערוץ יס וויקאנד