פיתום ורעמסס

"וידיאו זון 2", הביאנלה לווידיאו ארט באצירתו של סרג'יו אדלשטיין, עומדת לסחוף את העיר בסערה מ-17 ועד 24 בנובמבר. מגלריות לאמנות עכשווית במרכז העיר ועד לג'ה פן בדרומה, מסינמטקים ממוזגים ועד למוזיאון הרצליה המעונב בחופשיות, כל הארץ וידיאו ארט.

"וידיאו זון 2" היא אחותה הצעירה של הביאנלה הראשונה שנערכה לפני כשנתיים. בקומוניקט מצהיר אדלשטיין שזו הקטנה היא המשך אמנותי ישיר של הראשונה.
הנושא שמעסיק אותו הוא הפריפריאליות. אדלשטיין מנסה לחשוף את הקהל הישראלי לאמנות ממקומות אחרים ברחבי תבל, ולהיפך. השימוש בטכנולוגיה מאפשר ביתר קלות להכיר את תרבות הצד האחר. מדיום אמנות הווידיאו מאפשר חשיפה גדולה יותר, מעצם היותו זול וקל יותר לשינוע, או במילים אחרות- ההובלה עולה פחות, כולם מרוצים יותר.

הווידיאו זון מורכב מתוכניות-תוכניות, אורך כל אחת מהן בסביבות השעה. דרך החיפוש אחר עבודות שנוצרו באקלים תרבותי אחר לגמרי, ניתן לחקור אותן לעומק ולגלות הבדלים וקווי דמיון בין אזורים שונים. רוב התוכניות, מישראל ומהעולם, נעות על קו התפר העמוק שנמצא בין היצירה האישית לאמירה הפוליטית.

את התוכנית שאצר רועי רוזן, "הפיתום הציוני", ניתן לתפוש כמעין תצוגה של הרבדים השונים בתרבות הישראלית העכשווית. הבחירה במושג הפיתום מצביעה על אלמנט של קול נוסף, רובד נוסף שמתווסף לכל העבודות. יש להן נימה נוספת, אירונית ומרירה במידה, שנובעת מתוך הסתכלות בחברה המקומית ובחיי היומיום שלנו, שלעולם לא מפסיקים להפתיע. בחירה אוצרותית נוספת היא ההתמקדות בעבודות קליפיות. הקלילות המתווספת לקליפ מסווה מתחת לפני השטח עולם קצת פחות נעים. האיכות הוויזואלית של כל עבודה ועבודה לא תמיד מספקת, אך התוכנית עצמה כמכלול משקפת את הכאן והעכשיו, שיראו הגויים ושייראו.

בתוכנית משתתפים סטודנטים טריים ואמנים קצת יותר מוכרים - מ"הבלדה על ברוך ג'מילי" של ברק רביץ וגרסת החמישייה הקאמרית לשירת התקווה, ועד לקריוקי הפין של גיא בן נר, שהופך את ממלכת הפין שלו לדראגיסטית ששרה בקולה של קוני פרנסיס.

בין הקטעים שמוצגים בתוכנית נצפתה תמי בן תור חוזרת ב"האחיות היטלר" למקורות היידישאים והייקים, משלשת את דמותה וגם את שפמו של האוסטרי העליז. דרך העיסוק בנושא שלעולם לא מפסיק להכאיב, היא מכריחה אותנו להביט בו מבעד לעיניים קברטיות, כמושא כמעט מיני. הייבריד של השפם שמרמז על האלימות הפרוורטית ביותר בעולם ושל הגוף הנשי, הנקי והמעודן.

גם יהושע סימון וגם תומר היימן בחרו לעסוק בעובדים הזרים. קני של סימון שר למצלמה ברחוב אלנבי בואכה מנזר, וז'אן של היימן (שנלקח מתוך חומר שצולם לסדרה התיעודית, "בובות של נייר") מספק גרסת דראג משלו ל"היום". קחו פנייה מהגרסא המקורית ששרה דורית ראובני, דרך שרית חדד ועד עובד זר עם חיבה לדראג - והרי לכם הישראליות כולה.

משם עוברת הישראליות אל בובת הפיתום של בועז ארז ו"עד מתי?" שכתב עוזי חיטמן וביצע במקור זוהר ארגוב. מעניין אם הבחירה היא מעין הומאז' לגיבורי תרבות שהיו ואינם (ואף מילה על באסם זועמוט). בובת הפיתום דומה באופן מאיים ל"אביה", לארד, ויחד הם חושפים את עצמם לפחדי הבדידות העמוקים ביותר. בובת הפיתום אמורה להקל על הבדידות, אבל רק מחזקת ומחדדת אותה ואת עליבות הדמות.

לעומת המבט המוצהר אל תוך החברה, התצוגה הבריטית, "אדמה חשמלית", מנסה להתחקות אחרי הליכי עולם עשיית הסרטים. דרך הבחירה בעיסוק במדיום שמתעד הליכים חברתיים, גם תוכנית זו מצליחה לפרקים לגעת עמוק בפנים. היא עוקבת אחרי התזוזות בתרבות, מהקליפ ועד לפורמט התיעודי - כך על פי הקומוניקט. בנוסף, התוכנית מנסה לעקוב אחרי הטשטוש שנוצר בין התחומים הטכניים השונים.

התוכנית הראשונה נוגעת בקטעי וידיאו ארט מכל התחומים. בתוכנית מוצגים קטעים שנוטים יותר לצד הקליפי, כמו "מיקסטייפ" של אוליבר פיין וניק רלף. "מיקסטייפ", הארוך עד כדי טשטוש חושים יש לציין, מנסה להתחקות אחר דימויים שלקוחים מחיי היומיום התזזיתיים של טינאייג'רים. הם השתמשו בדימויי להקת נערים עושה חזרות, עובדת עמוסת פירסינג בקפה סטארבקס מנסה לכסות את שלל תכשיטי הגוף בפלסטרים
כחולים - בבריטית זה נראה תמיד יותר זוהר.

קרי יונג מציגה את "I Am A Revolutionary". עבודת הווידיאו הזו מתרחקת מהקליפיות כרחוק מזרח לונדון מהאמפסטד, ומכניסה את הצופים לעולם קצת אחר. יונג, לבושה בחליפת עסקים, עומדת בתוך משרד ריק על רקע בניין משרדים תאגידי להפליא ועוברת הדרכה. המאמן הנמרץ עובד איתה על הגיית המשפט, "I am a revolutionary". למרבה הפלא, למרות שהיא המהפכנית בפוטנציה, המאמן מצליח הרבה יותר. קצת מחשבה על מהפכנות דה-לה-שמעטה ועל מה שדרוש כדי להצליח בהגשמת מטרות בעולמנו.

הזמינו כרטיסים מראש ובחרו לכם את התוכנית או האירוע שיתאימו לכם יותר מכל, האופציות בלתי נדלות והשעון מתקתק.