מחממים את הפארקט: יוסטון רוקטס

בראשית פירסם העורך את דבר המערכת:

אנחנו ממשיכים בפרוייקט פתיחת העונה המסורתי שלנו, בו נסקור בזו אחר זו, מדי יום, את 30 קבוצות הליגה. העונה, למי שפספס, נפתחת ב-2 בנובמבר.

אנחנו נכנסים לשליש האחרון, ורונן קרני, שהתעקש כי נזכיר איזה בול-פגיעה הוא רשם עם הכתבה על הרוקטס בעונה שעברה, דפק לנו מגילה על מה שמחכה ליוסטון העונה. אז נתעלה ולא נזכיר לו את הפדיחות שהיו לו עם חלק מהקבוצות האחרות, אבל לכם נזכיר - תיהנו.

(הכתבה הבאה בסדרה - על דאלאס - תפורסם בצהרי יום רביעי)

הצטרפו לליגה ב-1967 כסן דייגו רוקטס. ב-1971 עברו ליוסטון ופעילים שם מאז תחת אותו השם. והרבה פעילות ראתה הקבוצה הזאת.

אליפויות: 2 (1994, 1995)

אחרי 4 עונות לא מבריקות בסן דייגו, בהם צורף הכוכב אלוויון הייז, נמכרו הרוקטס לקבוצת משקיעים מיוסטון תמורת 5.6 מיליון דולר. יוסטון היתה תמיד עיר של פוטבול, והרוקטס, ששיחקו אז במזרח, לא רשמו הצלחות גדולות - לא על המגרש ולא באכלוס האולם. ב-76', הצטרף מוזס מלון לקבוצה בה כבר כיכב רודי טומג'נביץ', הכדורסל התחיל להתחבר לעיר והעונה הסתיימה רק בגמר המזרח, עם הפסד לפילי. בדצמבר 77' התרחש אחד האירועים הזכורים לרע בהיסטוריה של המועדון, כאשר במשחק מול הלייקרס, התפתחה קטטה על הפארקט וקרמיט וושינגטון מל.א הסתובב והנחית אגרוף אדיר בפניו של טומג'נביץ', שסבל משברים חמורים בלסת, בארובת העין ובלחי ובילה חמישה חודשים בשיקום. הפורוורד הפצוע חזר לשחק בעונה שלאחר מכן, אבל כבר לא היה אותו שחקן.

ב-1980, לאחר ההצטרפות של דאלאס לליגה, אוחדו שלוש הקבוצות הטקסניות (עם סן אנטוניו) בבית המערב התיכון, שם הן משחקות עד היום. הקבוצה של השנים הללו התבססה בעיקר על הסנטר ה-MVP מלון, וב-1981, אחרי עונה בה נרשם קלווין מרפי בספר השיאים (עם ממוצע עונתי של 95.8% מהקו), הפתיעו הרוקטס בפלייאוף ועלו לסדרת גמר ראשונה עבורם, שם הפסידו לבוסטון. בקיץ 1982 מלון הלך לזכות באליפות עם ד"ר ג'יי בפילי, אבל הרוקטס לא נזקקו להרבה זמן כדי להתאושש.

יוסטון קיבלה את זכות הבחירה הראשונה בדראפט שנתיים ברציפות והרכיבה את תאומי המגדל הידועים, רלף סמפסון (1983, 2.24 מ') והניגרי האקים (הפך בהמשך לחאכים) אולאג'ואן (1984, 2.13 מ'), שנבחר שני מקומות מעל מייקל ג'ורדן. סמפסון, אחרי קריירת מכללות מצליחה, יועד להיות קרים מספר 2. בעונתם הראשונה ביחד היו הצמד השני בהיסטוריה שרושמים ממוצעים של 20 נק' ו-10 ריב' כל אחד. בעונת 1985/86 הפתיעו הרוקטס את הלייקרס האלופים עם נצחון 1:4 בגמר המערב, אבל שוב נתקלו במחסום הסלטיקס בגמר והפסידו 4:2. אולאג'ואן התפתח להיות אחד הסנטרים הטובים אי פעם בליגה - משני צדי המגרש, אבל רלף סמפסון נעצר בגלל פציעות, הסתכסך עם המאמן ונשלח בטרייד לגולדן סטייט ואחרי זה דעך. שחקנים נוספים עזבו והקבוצה נעצרה למשך כמה עונות, למרות שהמשיכה להגיע בקביעות לפלייאוף.

במהלך עונת 1991/92, בה החמיצה הקבוצה את הפלייאוף, התמנה כוכב העבר ועוזר המאמן רודי טומג'נבי'ץ כמאמן ראשי. המאמן החדש הפך את הרוקטס לקבוצה המבוססת על הגנת ברזל בראשות ה-4 חסימות למשחק של האקים דה-דרים. בעונת 1993/94, לאחר פרישתו הראשונה של מייקל ג'ורדן, החלום הפך למתוק במיוחד ונמשך שנתיים.

בפלייאוף של 94', חזרו הרוקטס בפעם השלישית לסדרת הגמר, אחרי נצחון על יוטה בגמר המערב. הסדרה, שלא נכנסה לספר דברי הימים של הליגה (אף קבוצה לא הגיעה ל-100 נק' במשחק), הפגישה שניים מטובי הסנטרים במשחק - אולאג'ואן ופטריק יואינג מהניקס לדו קרב. יוסטון, עם רגעי קלאץ' ראשונים של רוברט הורי ותרומה חשובה של השוטר ורנון מקסוול והרוקי סם קאסל,ניצחה 3:4 וזכתה באליפות ראשונה. אולאג'ואן היה ה-MVP הבלתי מעורער של הסדרה. בעונה שלאחר מכן, עם קלייד דרקסלר שהצטרף, שיחקה יוסטון משך כל הפלייאוף בלי יתרון ביתיות. למרות זאת ולמרות פתיחה לא טובה של סדרות, אולאג'ואן ניצח את ה-MVP דייויד רובינסון בשישה משחקים בגמר המערב, כדי לסדר מפגש עם הכוח העולה של הליגה ושל עולם הסנטרים - שאקיל אוניל מהמגי'ק. אוניל הצעיר נתן לאולאג'ואן פייט שקול, אבל יוסטון, שניצחה את שני המשחקים הראשונים באורלנדו, נהנתה מכימיה קבוצתית עדיפה והשלימה סוויפ בסדרה. אולאג'ואן רשם תואר MVP שני בסדרת גמר.

השלד נשמר, אבל ההצלחות לא חזרו. פעם זאת היתה סיאטל בחצי גמר המערב ופעם, עם הרכש סר צ'ארלס בהרכב, יוטה בגמר. לאחר מכן, עם הפרישה של דרקסלר, הצטרף גם סקוטי פיפן למה שנראה כהרכב חלומות, אבל התגלה כמו נבחרת מועדון גיל הזהב.

מאז נכנסה יוסטון לתהליך של בניה מחדש, והשניים שתפסו את ההובלה הם הגארדים סטיב פרנסיס וקטינו מובילי. עם זאת, מעבר לוירטואוזיות של סטיבי לרוקטס לא היה הרבה מה להציע ובשלוש העונות הראשונות של המילניום ראו את הפלייאוף מהבית. באחרונה שבהם, הודות לפציעה של פרנסיס, השיגה יוסטון מאזן מספיק גרוע כדי לקבל את הבחירה הראשונה בדראפט, שהביאה הבשורה הסינית לעולם הכדורסל - יאו מינג. בעונה הראשונה אתו, בצל מחלת הסרטן שפקדה את המאמן טומג'אנוביץ', זה הספיק רק לריצה לכיוון הפלייאוף, שנעצרה רגע אחד מוקדם מדי, אבל העתיד של הרוקטס שייט לכיוונים חדשים. ולמי שהיה ספק - הלוגו המחודש של הקבוצה, שעוצב לפני כשנה, הוא עבודה של מעצבת סינית.

מאזן 37:45, מקום 5 בבית המערב התיכון ו-7 במערב כולו. בפלייאוף, הפסידו 4:1 לייקרס בסיבוב הראשון.

להיות עם, להרגיש בלי. הוגי סיסמת הפרסום הזאת, מתחום אחר לגמרי (למרות הדמיון המסוים ללוגו של הקבוצה, אבל נעזוב את זה), בטח לא חשבו על הרוקטס או על הפרצוף של ואן גנדי כששירבטו אותה, אבל היא מתאימה בדיוק לתיאור ההרגשה ביוסטון בסיום העונה. המטרה - פלייאוף, הושגה, ובסדרה היחידה בו, למרות התוצאה המוחצת, הרוקטס גם נתנו פייט לא רע ללייקרס. ובכל זאת - לקיץ הם יצאו עם תחושה של תקיעות המבשרת כי צריך לעשות איזשהו שינוי כיוון.

הסיבה העיקרית לכך היתה חוסר היכולת לגשר בין פערי הציפיות של המאמן החדש ג'ף ואן גנדי לכוכב שהתחיל להיות ותיק, סטיב פרנסיס. יאו מינג, שנה אחרי שהפך לזר הראשון שנלקח בבחירה מספר 1 בדרפאט, יועד להיות הציר המרכזי עליו בנויה הקבוצה, ו-ואן גנדי, מאמן שדוגל במשחק מבוקר (ותרשו לי להוסיף - מכוער לעין) הבהיר מראש כי נגמרו ימי משחק המעבר והמטווחים מבחוץ. כל כדור, קבע הבוס, צריך לעבוד בידיים של הסנטר הסיני. סטיבי, שעד אז כונה פרנצ'ייז, לא השלים עם הפיכתו לכינור שני, ולמרות שבסה"כ שיחק בתוך השיטה, לא לגמרי השלים איתה, מה שפגע במספרים שלו וביכולת של הקבוצה למצות את המקסימום מהדרך בה ניסתה ללכת.

אדי גריפין, כצפוי (אני לא אתאפק - אמרתי לכם), לא נשאר הרבה זמן בסביבה. ליתר דיוק - אחרי שהואשם בתקיפה (בחורה, מכות ויריות בסיפור שמעולם לא הובהר לגמרי) - הועלם והרוקטס התמודדו מהרגע הראשון גם עם חור קטן בעמדת הפורוורד. יאו עצמו התקדם עוד צעד וביסס עצמו כסנטר המוביל מבין ילידי כדור הארץ, כשהוא מצליח להוריד סימן שאלה קטן מעל גבו, עם 82 משחקים, בהם שיחק בממוצע 33 דקות לערב. ועם זאת, הסיני עדיין לא הפך לכוח שגומר משחקים לבד (ממוצעים של 17.5 נק' ו-9 ריב'), לא באופן עקבי לפחות. מינג ופרנסיס נבחרו לחמישיית האולסטאר, אבל הגארד המוכשר (עדיין אחד היחידים בליגה שדפק 15, 5 ו-5 כל ערב) לא היה מאושר והעידה על כך ההברזה שהרשה לעצמו לדפוק כדי לראות מקרוב את הסופרבול (ראו קישור, למי שפספס).

לצד פרנסיס, מובלי המשיך לעשות את העבודה השקטה והיעילה שלו (15.8 נק', 4.5 ריב' ו-3.2 אס') , ג'ים ג'קסון המשיך את הפריחה המאוחרת שלו בעמדת הסמול פורוורד (12.9 נק' ו-6.1 ריב') וטיילור את קאטו, שגם שימש כמחליפו של יאו, סיפקו סחורה סבירה בעמדת הפאואר. במשחק חצי המגרש של ואן גנדי (25 בליגה בנק' למשחק, 26 באס' למשחק - אמרתי כבר מכוער?), הרוקטס שיחקו גארבג' טיים דקות מועטות מאוד לאורך העונה. אבל, וכאמור, היה אבל, הקבוצה לא שיחקה את המשחק שלה עד הסוף, וסבלה מרוצטיה קצרה מדי, בה רק שישה שחקנים שיחקו 20 דקות ומעלה לערב. זה הסתכם בשיפור של 2 נצחונות לעומת עונת הרוקי של יאו, מה שהספיק להדוף את האיומים של יוטה ופורטלנד על המקום בפלייאוף - לא ליותר.

מי שלא פיספס את האבלים, היה הקהל, שלמרות אחד השחקנים הוירטואוזיים בליגה ואחד משחקני העתיד המבטיחים, לא נהר לטויוטה סנטר. הרוקטס דורגו רק במקום ה-22 בממוצע הצופים במשחקי הבית (15,565) ו-19 בתפוסה הממוצעת (85.1%). בחוץ, לעומת זאת, כוכבו הדורך של מינג עשה את העבודה והרוקטס דורגו במקום ה-4 בתפוסה הממוצעת למשחקיהם (91.9%).

הקיץ הגיע ועמו שינוי הכיוון המתבקש. הנהלת הרוקטס הבהירה לאורך כל הדרך כי היא הולכת עם ואן גנדי ואחרי שבפברואר גישושים לגבי טרייד אפשרי עבור פרנסיס לא העלו שום דבר רציני, באה אורלנדו ופתרה להם את הבעיה. לא כל יום בליגה אתה יכול להנחית אצלך את אחד מחמשת השחקנים הכי טובים במשחק ועוד בשלב בו הוא אמור להגיע לשיאו. למרות ההערכה לקטינו מובלי, שוטינג גארד ששווה יותר מהמוניטין שלו, ביוסטון לא היססו לצרף אותו לפרנסיס ולהחליף את קלווין קאטו בג'ואן הווארד, כדי להפוך לבית החדש של טרייסי מקגריידי. עם התכשיט הגיעו גם הגארדים טיירון לו וריס גיינס.

בדראפט לא היו לרוקטס בחירות בסיבוב הראשון (זימרמן, פוינט נמוך שנלקח בבחירה 40, לא ייכנס לרוטציה) ואת סתימת החורים סביב הוואן-טו החדש הכי טוב בליגה, ניסו לעשות בעיקר בשוק השחקנים החופשיים. הפוינט גארד הוותיק, צ'רלי וורד, ששיחק תחת ואן גנדי בניו יורק, קיבל חוזה לשנתיים. בוב סורה, עוד גארד משופשף, הוחתם גם הוא - והפסיק להיפצע בגב, מה שימנע ממנו לשחק לפחות עד אמצע דצמבר. שחקן נוסף שהובא לתגבר את הקו האחורי הוא דייויד הוקינס, רוקי בן 22 שלא נבחר בדראפט. ראיין בואן, פורוורד אפור, שלא עשה כותרות בדנבר, צורף והחתיכה האחרונה היתה הסנטר בן ה-88, דיקמבה מוטומבו, שהגיע מהבולס תמורת ווילקס, פיאטקובסקי ואדריאן גריפין - שלושה שואן גנדי לא ספר.

מחנה טרום העונה היה קצר מהרגיל, בשל הטיול לסין, בו שיחקו מול סקרמנטו (1:1) ובחמשת משחקי הקדם שלהם, הרוקטס הם בינתיים 2:3. כתבים שליוו את הקבוצה סיפרו כי גם ואן גנדי מודה בכמה חורים שיש בשמיכת הסגל שלו, אבל כי המתיחות מהעונה שעברה נעלמה והקואץ' הלחוץ אפילו מרשה לעצמו לחייך מעת לעת.

החמישייה המסתמנת:
פ. גארד: צ'רלי וורד (גיבוי: טיירון לו, בוב סורה)
ש. גארד: טרייסי מקגריידי: (סורה - כשיבירא, הוקינס)
ס. פורוורד: ג'ים ג'קסון (בוסטיאן נכבאר, ראיין בואן)
פ. פורוורד: מוריס טיילור (ג'ואן הווארד, סקוט פאדג'ט, קלארנס וויתרספון)
סנטר: יאו מינג (דיקמבה מוטומבו, ג'ואן הווארד)

1. טים או מאק? טרייסי מקגריידי, בעיניי, הוא חבילת הכשרון השלמה ביותר בליגה. הגובה (2.03 מ'), הצעד הראשון, הזרועות הארוכות, האתלטיות הבלתי נתפשת והיכולת לשחרר כדור מעבר לקשת כאילו עמד על קו העונשין, הופכים את מקגריידי לנשק התקפי כמעט מושלם. גם בעונה שעברה, אותה איש לא יגדיר כמוצלחת, הוא הוכתר כמלך הסלים (וזה לא קל להיות דובי גל). הבעיה שהיא שבעונה הזאת, בה התפרקה אורלנדו עם 19 הפסדים רצופים ואותה סיימה עם מאזן עלוב של 61:21, התגלה כל מה שחששנו שיש בטי-מאק, חוץ מזה שהוא לא אוהב לעשות הגנה. עם דיבורים על חשק לפרוש אחרי שבועיים לא מוצלחים ופרצוף של תשעה באב ממי שהיה אמור להנהיג את החבורה שסביבו, עדיף לתת ל-GM של המג'יק, ג'ון וויזבורד, למלא את תפקיד הקטיגור: "אם אי פעם הוא יעלה את מוסר העבודה ואת הצד המנטלי של המשחק לרמה של כישורים הפיזיים שלו, השמיים הם הגבול...ניסינו לבנות קבוצה סביב שחקנים שאכפת להם מלנצח יותר מאשר הם והמספרים שלהם". וזה לא הכל - "...טרייסי היה יוצא מרוצה מעצמו אחרי הפסדים. 'נתתי את ה-35 שלי, מה עוד אתם רוצים שאני אעשה?'. אחרי תכתובת מיילים לוהטים, אפשרנו לטי-מאק להגן על עצמו: "שנאתי להפסיד, אבל זה מגיע לנקודה בה היינו מפסידים כל כך הרבה, אתה כאילו מתרגל לזה... עלינו למשחקים בהרגשה של 'אנחנו הולכים להפסיד, אז בואו נגמור עם זה. זאת היתה המנטליות של הרבה מהחבר'ה, לא רק שלי'". בקיצור, מנהיג קילר מהסוג של מייקל ג'ורדן או מהסוג שקובי מנסה להיות, אל תצפו ממקגריידי להיות. בעיניי, למרות הדברים של וויזבורד, וההתעקשות שלו בזמנו לעזוב את טורונטו, כשמסתכלים עליו משחק, האגו זה לא הדבר הראשון שבולט, וניצני שיתוף הפעולה שלו עם יאו במשחקי ההכנה מחזקים את הדברים. הבעיה עשויה להיווצר בתקופה פחות מוצלחת, כשטי-מאק שוב ירגיש שהוא לא מקבל את הסיוע לו הוא ראוי, וכמובן במקרה של פציעה, ירידה בכושר או בעיית עבירות נקודתית של יאו. בינתיים הוא מפזר ערפל סביב כוונתו להאריך חוזה מעבר לעונה הנוכחית המובטחת. סימן שאלה לא יותר קטן הוא היכולת שלו להתחייב למשחק ההגנה. ואן גנדי עשוי להיות האיש המתאים לסובב לו את הבורג הזה ומאמנו לשעבר, דוק ריברס, העריך לאחרונה, כי אחרי העונה הכושלת שלו, שבטח גרמה לו להבין שיש לו מה ללמוד עדיין, זה הזמן הטוב ביותר לאמן את מקגריידי.

2. כמה גובה, ככה כשרון? גם השנה, למרות שמקגריידי יהיה ללא ספק הקלע המוביל, יוסטון היא קודם כל הקבוצה של יאו מינג. זה מה שואן גנדי רוצה, ואחרי שהקבוצה וסטרן ראו מקרוב איזה היסטריה הוא מעורר בשוק המתפתח הכי גדול בעולם (ריק בוצ'ר מ-ESPN שליווה את הרוקטס לסין, תיאר את מעמדו שם כשילוב של ביל קלינטון, מייקל ג'ורדן ורוברט דה נירו באדם אחד), אף אחד לא ייתן לו לנגן כינור שני - של אף אחד. יאו שחקן מצוין. חכם, מוסר מצוין, עם יד רכה וכמובן 226 ס"מ של נוכחות אליהם נוספו הקיץ כמה ק"ג של שרירים - אבל את היכולת וההשפעה על המשחק שהיו לשאקיל או אולאג'ואן בגילו אין לו. השאלה היא פשוט כמה קרוב הוא יוכל להגיע אליהן כבר העונה ואם הצורך להתקרב ל-40 דקות בערב לא יגמור אותו. קלווין קאטו הלך, ובהנחה שואן גנדי לא יתלהב להשתמש בהווארד בסנטר, דיקמבה וגופו השבור הוא התחליף היחיד שיש לו על הספסל. כולנו אוהבים להיזכר במוטומבו של לפני 5-6 שנים, אבל מאז הוא עובר מיד ליד כשמאחוריו אנחת רווחה וזה שהוא בעל המשכורת השניה הכי גבוהה בליגה העונה (אחרי שאק) בזכות חוזה מהעבר, לא מוסיף דולר למה ששווה היכולת שלו בהווה.

3. מי, מה, איפה. למרות כל הברברת למעלה, מקגריידי ויאו, שכבר פיתחו פיק-אנד-רול קטלני, נראים כצמד הטוב בליגה. הבעיה היא מה שמסביב. עכשיו, קחו אוויר. בפוינט זה וורד, שגרם לאוהדי הניקס לחגוג כשעזב ואיכזב מהר מאוד גם את אלה בסן אנטוניו שתלו בו ציפיות. מאחוריו זה טיירון לו הכספיתי שלא מהווה איום התקפי מספק ולא יכול לשמור על גארדים גבוהים. סורה כבר שנים לא במרכז הרוטציה בקבוצה רצינית ובכל מקרה פצוע בינתיים. מקגריידי, גם אם ישפר את ההגנה שלו, הוא לא שומר גדול ובטח יתקשה לשמור על קלעים נמוכים יותר. חוץ מזה, צריך לשמור עליו מעבירות, מה שעלול לאלץ את ג'ים ג'קסון להיכנס לתמונה. הנסיון ותוספת כוח איפשרו לג'קסון להפוך לאפקטיבי בעמדת הסמול פורוורד, אבל בגיל 33 לא בטוח שהוא מסוגל לחזור לרדוף אחרי הריפ המילטונים של הליגה. כגארד שני, מאחורי מקגריידי, אין לואן גנדי פתרונות ממשיים מלבד סורה. בסמול, כגיבוי יש את הסלובני נאכבר המנומנם שיכול לנהל אולי נח-באר ואת ראיין בואן האפור, שיכול להפך לבורג משמעותי כאיש למשימות מיוחדות של יוסטון, אבל מגיע עם ממוצע קריירה של 3 נק' למשחק. בפאואר, יש את טיילור והווארד, שניהם רכים מדי לעומת מה שואן גנדי מחפש לצד יאו. על הסנטר כבר דיברנו. זה לא סימן שאלה, זה אוסף אינסופי. מה שנצטרך לחכות ולראות, זה כמה תשובות יש לואן גנדי בשרוולים הקצרים של הז'קט שלו.

המטרה: יתרון ביתיות בפלייאוף, לפחות לסיבוב הראשון.

התסריט האופטימי: טי-מאק ויאו גורמים לנו להבין כמה טובים היו יכולים הלייקרס להיות אם שאקובי באמת היו משחקים ביחד. מקגריידי אפילו עושה הגנה, ואן גנדי מצליח להפוך את חלקי הבלאי מסביב למכונה תומכת יעילה ואולי גם מוצא פאואר פורוורד לרוחו בטרייד, וצ'רלי וורד רושם עונה של 10 נק' ו-8 אס' לערב (אופטימי, לא?). 55 נצחונות ומקומות 3-4 במערב.

התסריט הפסימי: טימ-מאק מתגעגע להתקפה בה כל הכדורים עוברים דרכו, מעלה את רף העצבים סביבו עם שמירה על עמימות באשר לעתידו והחורף של החליפות ביוסטון עובר בהתלבטות האם להיכנס לעוד מגה-טרייד. יאו קצת נעצר והחבר'ה מסביב נראים יותר שחקני יורופליג מיורוליג. 40 נצחונות בקושי וחזרה לפגרה ארוכה.

התחזית: אם יוסטון לא מצליחה להרים ברגע האחרון או בתוך העונה איזה טרייד שיסגור את עמדת הפאואר או הפוניט כמו שצריך, זה עדיין לא מספיק טוב ובכל מקרה מצריך זמן להתגבש. שלא תהיה טעות - השילוב מינגריידי הולך להיות תאווה לעיניים, אבל יש פה יותר מדי חורים, במיוחד בהגנה, ואני לא רואה איך זה שווה יותר מ-46 או 47 נצחונות, מה שיספיק למקומות 5-6 באיזור - לא ליתרון ביתיות בפלייאוף.

טיירון לו
פ.גארד
1.83 מטר, 80.7 ק"ג
נולד: 03.05.77
עונה שביעית בליגה (שלוש עונות בלייקרס, שתי עונות בוושינגטון, עונה באורלנדו)
עונה אחרונה: 10.5 נק' ו-4.2 אסיסטים ב-30.7 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-76 משחקים.

צ'ארלי וורד
פ.גארד
1.88 מטר, 83.9 ק"ג
נולד: 12.10.70
עונה 11 בליגה (9 וחצי עונות בניו יורק, חצי עונה בסיאטל)
עונה אחרונה: 6 נק' ו-3 אסיסטים ב-17.6 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-71 משחקים.

ריס גיינס
פ.גארד
1.98 מטר, 93 ק"ג
נולד:07.01.81
עונה שנייה בליגה (עונה אחת באורלנדו)
עונה אחרונה: 1.8 נק' ב-9.6 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-38 משחקים.

דרק זימרמן
פ.גארד
1.85 מטר,88.5 ק"ג
נולד: 02.12.81
רוקי (בוגר מכללת מיסיסיפי סטייט. נבחר בסיבוב השני של דראפט 2003 ע"י גולדן סטייט (40). מגולדן סטייט עבר לדטרויט, ואחרי שנופה משם שיחק ב-NBDL )

בוב סורה
גארד
1.96 מטר,90.7 ק"ג
נולד: 25.03.73
עונה עשירית בליגה (חמש עונות בקליבלנד, שלוש עונות בגולדן סטייט, חצי עונה בדטרויט וחצי עונה באטלנטה)
עונה אחרונה: 7.5 נק' ו-4.1 ריב' ב-20.8 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב80 משחקים.

דייויד הוקינס
ש. גארד
1.96 מטר, 104.3 ק"ג
נולד: 28.10.82
רוקי (ממכללת טמפל. לא נבחר בדראפט. הוחתם לפי מבחנים)

טרייסי מקגריידי
גארד-פורוורד
2.03 מטר, 95.3 ק"ג
נולד: 24.05.79
עונה שמינית בליגה (שלוש עונות בטורונטו, ארבע עונות באורלנדו)
עונה אחרונה: 28 נק', 6 ריב' ו-5.5 אסיסטים בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-67 משחקים.

ג'ים ג'קסון
גארד-פורוורד
1.98 מטר, 99.8 ק"ג
נולד: 14.10.70
עונה 13 בליגה (4 וחצי עונות בדאלאס, חצי עונה בניו ג'רזי,פילדלפיה,גולדן סטייט, קליבלנד, עונה וחצי באטלנטה, עונה בסקרמנטו, מיאמי ויוסטון כ"א)
עונה אחרונה: 12.9 נק' ו-6.1 ריב' ב-39 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-80 משחקים.

בוסטיאן נכבאר (סלובניה)
ס.פורוורד
2.05 מטר, 100.3 ק"ג
נולד: 03.07.80
עונה שלישית בליגה ( עונתיים ביוסטון)
עונה אחרונה: 3.1 נק' ו1.6 ריב' ב-11.5 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-45 משחקים.

ראיין בואן
פורוורד
2.06 מטר, 99.8 ק"ג
נולד: 20.11.75
עונה שישית בליגה (חמש עונות בדנבר )
עונה אחרונה: 0.9 נק' ו-1.7 ריב' ב7.5 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-52 משחקים.

מוריס טיילור
פ.פורוורד
2.06 מטר, 117.9 ק"ג
נולד: 30.10.76
עונה שביעית בליגה (שלוש עונות בקליפרס ושלוש עונות ביוסטון)
עונה אחרונה בליגה: 11.5 נק' ו-5.1 ריב' ב-27.7 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-75 משחקים.

קלרנס וויתרספון
פ.פורוורד
2.01 מטר, 122.5 ק"ג
נולד: 08.09.70
עונה 13 בליגה (6 וחצי עונות בפילדלפיה, חצי עונה בגולדן סטייט, עונתיים במיאמי, עונה בקליבלנד, עונתיים וחצי בניו יורק, חצי עונה ביוסטון)
עונה אחרונה: 5 נק' ו-3.9 ריב' ב-16.7 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-52 משחקים.

ג'ואן הווארד
פ.פורוורד
2.06 מטר, 117.9 ק"ג
נולד: 07.02.73
עונה 11 בליגה (6 וחצי עונות בוושינגטון, עונה בדאלאס, עונה וחצי בדנבר, עונה אחת באורלנדו)
עונה אחרונה: 17 נק', 7 ריב' ו-2 אס' ב-35.5 דקות למשחק. שותף ב-81 משחקים.

סקוט פאדג'ט
פ.פורוורד
2.06 מטר,108.9 ק"ג
נולד: 19.04.76
עונה שישית בליגה (ארבע עונות ביוטה, עונה אחת ביוסטון)
עונה אחרונה: 3.4 נק' ו-2.4 ריב' ב-9.4 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-58 משחקים.

יאו מינג (סין)
סנטר
2.29 מטר, 140.6 ק"ג
נולד: 12.09.80
עונה שלישית בליגה (שנתיים ביוסטון)
עונה אחרונה: 17.5 נק' ו-9 ריב' ב-32.8 דקות בממוצע למשחק. שותף בכל 82 המשחקים.

דיקמבה מוטומבו
סנטר
2.18 מטר, 120.2 ק"ג
נולד:25.06.66
עונה 14 בליגה (חמש עונות בדנבר, ארבע וחצי עונות באטלנטה, עונה וחצי בפילדלפיה, עונה בני ג'רזי ועונה בניו יורק)
עונה אחרונה: 5.6 נק' ו-6.7 ריב' ב-23 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-65 משחקים.

מאמן ראשי: ג'ף ואן גנדי, בן 43, עונה שנייה בקבוצה.
מאזן קריירה 209:293 (פלייאוף - 36:38)

העונה הקרובה של ואן גנדי ביוסטון תהיה עונתו העשירית בליגה כמאמן ראשי (שתיים חלקיות). לקראת סוף עונת 1995/96 קיבל די במפתיע את תפקיד המאמן הראשי של הניקס במקומו של דון נלסון. מהר מאוד השאיר בצל את בדיחות ה'רואה חשבון', והוכיח עצמו כטקטיקן מוכשר ואינציקלופדיה של כדורסל, שדורש הרבה מהשחקנים, אבל לא שום דבר שהוא לא מקיים בעצמו. ביוסטון כבר בנה סביבו צוות של אנשים שעבדו אתו בניקס (פירוט בהמשך), כשהוא מוכיח שלא הסביבה הניו יורקית עיצבה את דרך עבודתו ופילוסופיית המשחק שלו שם. חסיד גדול של משחק מתוכנן, המתורגל שוב ושוב על סמך תרשימים מדוייקים באימונים. אצל ואן גנדי כל האמצעים כשרים כדי להוריד את הסקור של הקבוצה היריבה ושתי התקפות רצופות בלי שהכדור ייכנס קודם כל פנימה, ייגמרו תמיד עם חילוף.

בקדנציה בניו יורק, הוביל את הניקס לארבע הופעות פלייאוף, כולל העפלה לסדרת הגמר בעונה המקוצרת של 1999, שם הפסידו לסן אנטוניו. קודם לכן שימש כעוזר בצוות האימון של הניקס במשך 6 וחצי עונות, מרביתן תחת פט ריילי, אותו ניצח אחרי זה בפלייאוף במפגשים החמים בין הניקס להיט.

כבן למאמן מכללות, מילא ואן גנדי שורה של תפקידי אימון, כמאמן ראשי או כעוזר, בתיכונים ובמכללות, עד שהצטרף לניקס ב-1989. בקיץ 2001 הודיע על פרישה מאימון למרות שהיה חתום על חוזה ארוך טווח עם הניקס, בנימוק של "עייפות מהמשחק". מאז ועוד יוסטון פירשן (בהצלחה) משחקי NBA בשידורי הטלוויזיה.

יהיו עזר כנגדו:
סטיב קליפורד (עונה שניה בצוות, אחרי שלוש שנים עם הניקס, שם עבד בתחילה תחת ואן גנדי)
אנדי גריר (עונה שניה בצוות. עוד פליט ניקס ומאמן מכללות וותיק. שמש בעבר כעוזרו של אבא ואן גנדי, ביל)
פטריק יואינג (עונה שניה בצוות, אחרי שנה כעוזר בוושינגטון. תפקידו בקבוצה אחד ויחיד: לעבוד עם יאו מינג)
טום תיבודו (עונה שניה בצוות, מאחוריו 13 שנות אימון בליגה, בהן שבע שנים כעוזר ב..ניקס)


סייע בהכנת הכתבה: שימי ששון.