"אההה... יש לי חדשות לנפלאות לעולם. אין דבר כזה טריפ-הופ, זה לא קיים, זו המצאה של דמיון צולע, מעולם לא היה דבר כזה טריפ-הופ. זה היה הדבר המנומס להגיד כשרצית לצאת מהסצינה המשעממת של הרוק ולא היית מעז להגיד ראפ כי היו מעיפים אותך מהמסיבה ולא נותנים לך לעשן יותר את העשב שלהם. יש היפ-הופ, יש ראפ, גנגסטה ראפ, ג'י פאנק, מיאמי בייס, באונס, חוף מערבי, חוף מזרחי, אנדרגראונד..אבל טריפ-הופ זה פאקינג כלום..."
"מעשיות (אינטרו)" מתוך "אדוני האשליה", קול קית' וקאטמאסטה קורט.
פוליטיקה של זהויות זה דבר קשה. סיווג של מוזיקה לפי ז'אנרים זה די אותו סיפור. מלבד קצת התפתלויות, בשני המקרים לא ברור מה יוצא מזה. זאת אומרת, אפשר להגיד על מישהו שהוא עושה סינת-פופ, אבל בין זה ובין הסאונד של הבייס דראם שלו יש פער בלתי ניתן לגישור. ככה זה, גם אם אתה בחור ממיסיסיפי שקורא לעצמו דיפלו ומוציא אלבום ראשון בשם "פלורידה" ונותן לשירים שמות מאד יפים, עדיין יש סיכוי שהמסתורין של הבייס דראם שלך לא יצלח את תעלת הקטלוגים המוזיקליים. כמה שלא תכניס לאלבום שלך ויברפונים, כלי מיתר, פסנתרים, ראפ בפורטוגזית או גיטרות ווה-ווה עדיין יהיה ברור לכולם שאתה ממש בעניין של הביט. ולביט אין שם.
אז כן, דיפלו עושה מוזיקה מאותו מקום שדי.ג'יי שאדו ו-RJD2 עושים מוזיקה, וכן, "פלורידה" הוא אלבום יפהפה. תקראו לזה בשם החביב עליכם, אם שמות עושים לכם את זה, אבל אם קצת מלנכוליה לא מפחידה אתכם, פשוט תקשיבו לאלבום פעם אחת. רוב הסיכויים שתחזרו ותרצו עוד. "פלורידה" הוא אלבום מגוון מאד שייקח אתכם אל הלב דרך הלב ודרך התחת. זאת אומרת, שבז'אנר המדובר מלמעלה, אין חשבון לאברי גוף. אחרי פתיחה טריפית, "פלורידה" ייתן לכם חזק בסאונד מרווח של חטיבת קצב ובכלי מיתר בומבסטיים רק בשביל להפיל עליכם סולו אורגן. ובאמצע האלבום, אחרי שהתרגלתם לאווירה שתמרח לכם את האישיות, יבוא שיר כמו "דיפלו ריתם", עם הרכב מג'מייקה וצוות מברזיל (שם דיפלו יצר קשר עם סצינת ה-ביילה Fאנק) ויעיף לכם את הידיים למעלה, בלי הבדלי שפה, ז'אנר או מין.
שלוש, זה מספר הקסם
אפשר להסתכל על שני שירים, "דיפלו ריתם" ו-"works" כעל "פלורידה" בזעיר אנפין "דיפלו ריתם" מתחלק לשלושה חלקים ובעיקר לשלושה מצבי רוח שונים. בלי להחליף סט של סאונדים ובלי לשנות את הכללים שנקבעו בפתיחה ביט דיגיטלי צונן וסנתוזי אלקטרוניקה בלי מלודיה מוגדרת הוא יעביר אתכם שלוש דרגות של אושר מהסוג הנעלה ביותר. וייב טהור. "וורקס", השיר הבא לא ידפוק לאברי גוף שלכם חשבון, כאמור, כי על רקע של חליל שנשמע אינדיאני תשמעו את השיר הבא:
"...והבוקר בא עליי, ושאל אם אני מחפש אחרי יום חדש, וראוי ככל שהייתי נמלטתי מפני הבוקר, וכאב של רעב לבן ניתז על ארונות המטבח כמו קליע מתוך היום, בשעות האלו של הבוקר תמיד ייחלתי להיות מת...".
עם אותו סט ביטים של "דיפלו ריתם" המרענן והמעיף יבוא "וורקס" מלנכולי, כבד, עם סאונד חם ותוספות גיטרה וכלי נשיפה.
אולי הטריפ-הופ לא התקיים מעולם, אבל בכל אופן, הוא הז'אנר היחידי שהאלבומים שלו נשמעים שלמים משמיעה ראשונה. ובאמת, בלי קשר לסיווג ז'נרי, מלחיני הפטיפונים החדשים כמו דיפלו באמת בונים לכם חווית האזנה שהיא סיפור לא מפוענח של סאונד וטקסטים. אולי בזכות כמות הסמפולים, ההשפעות, המיומנות והבקיאות הרבה, אלבומים כמו "פלורידה" תמיד נשמעים לי כאילו הם מחוץ לכל הסיפור של ההיסטוריה של המוזיקה. ושוב, אם אתם בעניין של שמות, דיפלו זה קיצור של דיפלודוקוס, בהמה ענקית ופרה-היסטורית. אבל, כאמור מה שבאמת חשוב זה המוזיקה, וזה מה ש"פלורידה" נותן.