מחממים את הפארקט: גולדן סטייט ווריירס

קודם כל , כי אי אפשר בלי, דבר המערכת:

אנחנו ממשיכים בפרוייקט פתיחת העונה המסורתי שלנו, בו נסקור בזו אחר זו, מדי יום, את 30 קבוצות הליגה. הסקירה מתבצעת בסדר עולה, מהנמושות עד למועמדות, ולא בסדר מתימטי מדוייק. העונה, אם פספסתם, נפתחת ב-2 בנובמבר.

הגענו לפרק 10, שם יושב לו גיל קדרון, (כמעט) בסן פרנסיסקו על המים, ותוהה מה אתו, מה אתו, מאלין, מה הוא עושה באמת?

הווריורס (לוחמים) נוסדו ב-1946 בפילדלפיה ושיחקו באיזור המזרחי. ב-1962, תחת אותו שם, עברו לסן פרנסיסקו אשר במערב. עברו עוד תשע שנים וב-1971 עברה הקבוצה לצדו השני של המפרץ, לאוקלנד, שם היא משחקת עד היום כגולדן סטייט ווריורס.

אליפויות: 3. שתיים ראשונות בפילי (1947, 1956), שלישית במפרץ, כגולדן סטייט, ב-1975. ניצחו בגמר את וושינגטון בולטס בסוויפ 0:4.

בעשר העונות האחרונות הווריורס לא העפילו לפלייאוף, והפעם האחרונה בה סיימו עונה במאזן חיובי היתה לפני עשר שנים, עם הצוות המנצח RUN TMC (טים הארדווי, מיץ' ריצ'מונד וכריס מאלין) והרוקי המלהיב כריס וובר (כיום בסקרמנטו קינגס). הלוחמים אחראים על כמה מהעסקאות והמהלכים הגרועים ביותר בתולדות הליגה ובמשך שנים נראה היה כי הג'נרל מנג'ר גרי סיינט-ג'ין עושה כל מה שהוא יכול על מנת לפשל. לבעלים כריס כהן (יש צורך לציין שהוא יהודי?) יש כנראה הצתה מאוחרת, אבל גם הוא הבין לבסוף שאולי כדאי לעשות כמה שינויים בהנהלה. ולכן בשנה שעברה החל להתחנך כריס מאלין תחת סיינט-ג'ין והקיץ ירש אותו לחלוטין כאיש האחראי על הניהול המקצועי של הקבוצה.

כמה מהשמות הגדולים ששיחקו בשורות הווריורס: וילט צ'מברליין האגדי, שמחזיק בשיא הקליעות במשחק בודד (100 נקודות); הסקורר, צלף העונשין, והאלוף ריק בארי; ונייט תורמונד.

מאזן של 37 ניצחונות ו-45 הפסדים, מקום 11 במערב ורביעי בבית הפסיפי.

לאחר שהכוכב גילברט ארינאס החליט לערוק לבירה, נשארו בגולדן סטייט עם חור בעמדת הפוינט גארד. מחוץ לעולם הביקורתי של ל.א, ניו יורק או בוסטון, הניהול שהוביל לכך שלא היה לקבוצה מספיק מקום מתחת לתקרת השכר כדי להשוות אפילו שכר של 6 מיליון לעונה (שלא לומר את חוזה 60$ המיליון שקיבל אראינס לבסוף), לא עמד תת לחצי ביקורת גדולים. וכך, אף אחד לא הפריע לצמד סיינט-ג'ין את מאלין לוותר על הכוכב הנותר שלהם, אנטואן ג'יימיסון, ולהביא במקומו את ניק ואן אקסל. במפרץ התלהבו מהפליאוף הנהדר שנתן ואן אקסל בסוף עונת 2002/3, ולכן אף הסכימו לוותר על יירי וולש הצעיר (שבינתיים כבר הגיע לבוסטון). ספידי קלקסטון שוכנע לעזוב את האלופה סאן אנטוניו כדי לחפש דקות משחק וקליף הגיע לאחר שהעפיל בכל שנות הקריירה שלו לפליאוף.

אז איך כל זה השתלב? רע. ואן אקסל הרבה להיפצע (שמועות גורסות שחלק מהפציעות היו פרי דימיונו של השחקן, במטרה ללחוץ על ההנהלה לבצע טרייד בקיץ) ונמצא כבר בצד השני של הגבעה; קלקסטון התחיל גרוע, נפצע, חזר, חילק אינספור אסיסטים ושבר את לוח הסטטיסטיקה עם מיליארד חטיפות - ואז שוב נפצע; והדוד קליפורד נאלץ לחוות עונה כושלת לראשונה בקריירה המקצוענית שלו. מי שנתנו את עונת חייהם הם הסנטר אריק דאמפייר ובריאן קרדינל, שניהם, שלא במפתיע, סיימו חוזה בסופה. לראשונה בקריירה השכיל דאמפייר להישאר בריא מספיק זמן כדי להציג שורה סטטיסטית של יותר מ-12 נק' ו-12 ריב' וביסס עצמו בעיני רבים כסנטר מספר 3 בליגה. קרדינל הפגיז מאחורי הקשת באחוזים מדהימים, לא הפסיק להגיע לקו, ובעיקר נתן אופי ולחימה.

הקהל, תאמינו או לא, נשאר די אדיש. אולם ה-The Arena in Oakland היה מלא רק ב-84% תפוסה (מקום 20 הליגה) שתורגמו ל-16,145 אוהדים בממוצע (שוב מקום 20). אם בבית אף אחד לא יצא מגדרו, אז לא קשה להבין מדוע התדמית של הווריורס ברחבי הליגה היא כה גרועה – הקבוצה מוקמה במקום לפני האחרון בכל הקשור למשיכת קהל למשחקי חוץ (רק 81% מהמושבים מולאו).

לקראת אמצע העונה נמאס למאמן אריק מאסלמן להפסיד בעודו נותן לצעירים לשחק, והוא החל להסתמך בעיקר על ותיקי הקבוצה (דאמפייר, צ'ייני, קרדינל, קליפי, ועוד) במטרה לאגור ניצחונות (ואולי גם לשמור על מקום עבודתו), אבל בהנהלה דווקא לא התלהבו מהמהלך ורצו לראות את הצעירים משתלבים מהר יותר, במיוחד הרוקי הצרפתי אריק פיטרוס. חזרה מפציעה של משאבת הריבאונדים בשם טרוי מרפי וסיום חזק של הגארד ג'ייסון ריצ'רדסון, סייעו ללוחמים להשיג מאזן ניצחונות נאה יחסית לתחרות במערב, והגבוה של הקבוצה בעשור האחרון.

האם זה יעזור למקבלי ההחלטות להשאיר את המאמן לעוד עונה?

לא.

מאלין טען שלא אהב את העובדה שהמאמן החליט על דעת עצמו, ובניגוד לדעת האחראי עליו (מאלין כמובן), לצמצם את דקות המשחק של הצעירים – ופיטר אותו. ומה היה הצעד הבא שעשה מאלין? הוא הלך והחתים חבורת ותיקים, כמובן. ה"היגיון" שמאחורי המהלכים הללו היה לשנות את המנטליות של הקבוצה ולהפוך אותה ללוחמת, מקצוענית ו-ווינרית. בבחירה ה-11 שלו החליט ה-GM ללכת על אנדריס ביידרניס הלטבי, בחור בן 18 בגובה 2.11 מ', עם מסה של 110 ק"ג ומהירות של שחקן חוץ. הסקאוטים של הליגה הזילו ריר על ביינדריס ומאלין התלהב במיוחד מהיכולות שלו בריב' ובהגנה. סימן השאלה היחיד הוא בנוגע לקליעה מבחוץ. בכל מקרה, הילדון זקוק לזמן בשביל להתפתח.

הקיץ האחרון כבר נחשב לקיץ היסטורי שבו כל בעלי הקבוצות השתגעו בעודם מחתימים שחקנים על חוזים מופרכים, והאיש הראשון שזכה מההפקר הוא לא אחר מאשר הסנטר האימתני אדונל פויל. פויל סיים את השנה עם ממוצעים של 3.1 נק' ו-3.8 ריב' (ולאורך שבע שנים בקבוצה לא סיים עונה עם מעל ל-6 נק' ו-7 ריב'), אבל כנראה שמאלין ראה בו משהו שאנחנו לא רואים – כי אחרת אין שום דרך להסביר חוזה של 30 מיליון עבור שש שנים. זה עלול לצאת משהו כמו מיליון לנקודה ועוד כמה לירות על כל ריבאונד.

דרק פישר בטח חשב שזכה בלוטו כשהסוכן שלו התקשר וסיפר לו שהווריורס מציעים חוזה לשש שנים עבור 36$ מיליון. וכך יזכה השחקן בן ה-30 להגיע לשיבה טובה במדי הקבוצה ושוב יהיה פוינט גארד נוסף שימנע מספידי שלנו להראות במשך עונה שלמה את מה שיש לו (ויש לו). ואן אקסל הממורמר קיבל את מבוקשו ונשלח לפורטלנד בתמורה לסנטר המזדקן דייל דייויס, מה שרשם שורה תחתונה כזו: במהלך שני קיצים החליפו הווריורס את ג'יימיסון בדייל דיוויס (שיגבה את פויל בחמש), ובליגה כבר רצות בדיחות על כך שמאלין מחפש אנשים שיתנו לו 50 סנט בתמורה לכל דולר. גם קאלברט צ'ייני, בעוד מהלך שחותר נגד מגמת ההצערה, הוחתם על חוזה חדש.

בהמשך, עשה דאמפ את הצעד המצופה ו-ויתר על השנתיים האחרונות בחוזה שלו (שהיו אמורות להכניס לו 16 מיליון דולר. זה רק מראה לכם כמה החבר'ה מרוצים שם בצפון קליפורניה). מציאת קבוצה, עם שאיפות פלייאוף ועם כסף פנוי, התגלתה כמשימה קשה יותר במציאות מאשר על הנייר, אבל בסופו של דבר, לאחר שהשמועות שלחו אותו לניקס או להוקס, הגיעו קיובן וביצע עסקת סיין-אנד-טרייד עם מאלין כדי להפוך את דאמפיר לקאובוי בשווי של יותר מ-70 מיליון דולר. מאלין דווקא יצא כאן מנצח, כשנפטר מחוזים מעיקים כמו זה של אוון אשמייר ודן דיקאו ובו בזמן קיבל ווריור אמיתי בדמותו של אדוארדו נחארה ועוד שתי בחירות דראפט בסיבוב השני.

המכסיקני צפוי להילחם על דקות עם קליפורד רובינסון ומרפי בעמדה מספר ארבע, וייתכן שינגוס קצת מזמן הפארקט של דאנליבי וצ'ייני בסמול. הטרייד עם קיובן הבטיח למאלין שבקיץ הבא הוא יהיה חמוש ב-10 מיליון דולר מתחת לתקרה, אולם אם יבחר לשמור על ריצ'רדסון ומרפי (שבקיץ יהיו פרי אייג'נטס), לא בטוח שיישאר לו משהו בשוק הפתוח. שחקן נוסף שעזב היה קרדינל, לאחר שקיבל חוזה ארוך טווח בשווי של 35 מיליון מידי ג'רי ווסט וממפיס.

ומי נבחר להוביל נייט-אין-אנד-נייט-אאוט את הלוחמים הללו לקרב? מייק מונטגומרי, מאמנה הותיק של מכללת סטנפורד, לו זו השנה הראשונה בליגה כמאמן. עליו, כהרגלנו, נדבר בהמשך.

1. סימן השאלה הראשון נוחת אצל האיש שמקבל את כל ההחלטות - כריס מאלין. לא שכל המהלכים שלו היו משוללי הגיון, אבל קשה לראות דרך ברורה. מדוע בחר לוותר על קרדינל ודאמפייר "כדי לא לתקוע את תקרת השכר עם שחקנים זקנים" ומיד אחר כך שילם חוזים לא ברורים לשני ותיקים בשם פישר ופויל? באותם סכומים יכול היה להשאיר גם את קרדינל וגם את דאמפ, שני שחקנים כשרוניים בהרבה מאלו שהוחתמו לבסוף.

2. האם יש פה מספיק כשרון? זה נחמד שאופי הקבוצה מתאים לשם, אבל מי אמור לייצר שם נקודות? ליד נגרים אמיתיים כגון דייויס, נחארה, פישר, פויל ופיטרוס, יש רק את ג'ייסון ריצ'רדסון ומייק דאנליבי כספקי נקודות אמינים. והעובדה שאנחנו כותבים את המילה 'אמין' בצמוד לשם של דאנליבי, כבר אמור לשלוח את מונטגומרי לחפש איזה פרוזק או שניים בבית המרקחת הקרוב. השנה צריכה להיות השנה שבה יחליט ג'וניור להראות מדוע בחרו בו במקום השלישי בדראפט (מה, אמארה לא היה משתלב היטב בקבוצה?). לדאנליבי יש הבנת משחק, יש לו יד קטלנית מבחוץ והוא יכול להפוך לשחקן של 17, 7 ו-4. השאלה היא אם יש לו את הביצים והלב לכך.

3. שוב הגענו לקואץ' מונטגומרי. האם יהיה עוד מאמן מכללות שמבצע חרקירי לקריירה שלו על ידי מעבר ל-pros? קדמו לו בשנים האחרונות כשלונות קולוסאליים כגון ריק פיטינו, טים פלויד, ג'ון קליפרי ועוד רבים ולא כל כך טובים. מייק ששבסקי מדיוק ויתר הקיץ על התענוג המפוקפק מתוך הבנה שאימון שחקני קולג' יראים שונה בתכלית מטיפול בפרימדונות מפונקות וכוכבים מועדפים (מישהו אמר קובי בראיינט?). למה שמונטגומרי יצליח? ננסה לענות על כך בהמשך.

4. החתמתו של פישר לבטח עיצבנה את קלקסטון, מכיוון שהוא חשב לו לתומו שמגיעה לו הזדמנות לנסות ולבצע במשך עונה שלמה את מה שהשכיל לעשות במשך חודשיים-שלושה של בריאות בעונה הקודמת. פישר אמר לאחר סיום חוזהו בלייקרס שהוא יחפש קבוצה שתציע לו את תפקיד הרכז הפותח, אבל אז ויתר על סיאטל ובחר בכסף הגדול של מאלין, עם הבטחה ל-"דקות של רכז פותח". אז מי מהם יפתח והאם יימצאו מספיק דקות לשניהם כדי שיישארו בפוקוס? יהיה מעניין.

5. כפי שכבר ציינו, שניים מהשחקנים שעליהם בנו בגולדן סטייט להוביל את המועדון לעתיד טוב יותר (או לפחות סביר יותר), יהפכו הקיץ לשחקנים חופשיים. טרוי מרפי הפך לשחקן מוערך ביותר לפני שנתיים כשהשיג ממוצעים של דאבל-דאבל בנק' וריב', והראה המון לב ולחימה. אבל בשנה שעברה הוא לא הצליח לנער פציעה טורדנית ורק באפריל הראה סימני התאוששות. ריצ'רדסון, לעומת זאת, המשיך להתקדם, הפך לשחקן שנותן הרבה יותר מריחופים, וסיים את העונה עם יכולת פנומנלית בחודשים מרץ-אפריל. במקביל, ראשי המועדון מתכוונים לאפשר לפיטרוס לשחק הרבה ולהתקדם, וייתכן שזה יהיה על חשבונו של JRich. המאמן המפוטר, אריק מאסלמן, כבר הספיק לטעון שהצרפתי הצעיר יהפוך בקרוב מאוד לשחקן ההגנה הטוב בליגה, טוב אפילו מרון ארטסט ובמועדון טוענים שלפיטורס יש את הכוח, המהירות והקשיחות של רונרון, כשהיתרון של הצרפתי הוא מנת משכל תלת ספרתית.

המטרה: לגדל ולטפח את ביידרינס, פיטרוס ודאנליבי – זו המטרה העיקרית. זו הסיבה שלשמה בחר מאלין להקיף אותם בשחקנים שמתאמנים קשה ומתאמצים גם במשחקים אבודים. אם מרפי יחזור לעצמו, זה בהחלט יהיה פלוס חיובי. אף מילה על פליאוף.

התסריט האופטימי: פיטרוס מרוויח 25 דק' לערב ומתחיל לשתק את יריביו בהגנה, ביידרינס רואה פארקט במשך 15-20 דק' לערב ולאט לאט תופס נוכחות בצבע, דאנליבי נותן את מה שכולם חשבו שהוא יכול לתת ומרפי חוזר להציג דאבל-דאבלים. מונטגומרי והותיקים מסביב סוחבים את הקבוצה כמה משחקים מתחת למקום האחרון שמוביל לפליאוף.

התסריט הפסימי: ביידרינס עוד רחוק מלתרום, מרפי שוב נפצע ודאנליבי נתקע. ריצ'רדסון דווקא מתפוצץ, אבל זה מכריח את קואץ' להשאיר אותו על הפארקט על חשבון פיטרוס. הקבוצה מסיימת בתחתית המערב ובקיץ מאלין מוציא את כל תקרת השכר על JRich, עובדה שמסמנת עוד הרבה שנים שחונות במפרץ.

התחזית: הקבוצה תסיי בשלושת המקומות האחרונים במערב, יחד עם הקליפרס והסוניקס. פייטריוס יתקדם ומרפי יחזור לעצמו, אבל ביידרינס הוא פרוייקט ארוך טווח.

ספידי קלקסטון
פ.גארד
1.80 מ', 75 ק"ג
נולד: 08/05/1978
עונה רביעית בליגה (אחת בפילדלפיה, אחת בסן אנטוניו ואחת במפרץ)
עונה אחרונה: 10.6 נק', 4.5 אס' ו-1.36 חט' ב-26 דק' למשחק. שותף ב-60 משחקים.

דרק פישר
פ.גארד
1.85 מ', 93 ק"ג
09/08/1974
עונה תשיעית בליגה (שמונה שנים בלייקרס)
עונה אחרונה: 82 מש', 21 דקות, 7.1 נק' ו-1.26 חט'.

ג'ייסון ריצ'רדסון
ש.גארד
1.98 מ', 100 ק"ג
נולד: 20/01/1981
עונה רביעית בליגה (כולן בגולדן סטייט)
עונה אחרונה: 18.7 נק', 6.7 ריב', 2.9 אס' ב-37.6 דקות למשחק. שותף ב-78 משחקים, פתח בכולם.

מיקאל פיטרוס (צרפת)
גארד-פורוורד
1.98 מ', 91 ק"ג
נולד: 07/02/1982
שנה שנייה בליגה
שנה אחרונה (בווריורס): שותף ב-53 משחקים, מהם פתח ב-22. שיחק 14 דק' בממוצע וקלע 5.3 נק' למשחק.

קלברט צ'ייני
גארד-פורוורד
2.01 מ', 98 ק"ג
נולד: 17/07/1971
עונה 12 בליגה (שש בוושינגטון,אחת בבוסטון, שתיים בדנבר, אחת ביוטה ואחת בגולדן סטייט)
עונה אחרונה: 7.6 נק' ב-48% מהשדה. החטיא את כל 10 השלשות שזרק בעונה שעברה. שיחק בממוצע 26 דק' ב-79 משחקים.

מייק דאנליבי ג'וניור
ס.פורוורד
2.06 מ', 100 ק"ג
נולד: 15/09/1980
עונה שלישית בליגה (כולם באותו מקום)
עונה אחרונה : 11.7 נק' ו-5.9 ריב' ב-31 דק' בממוצע. שותף ב-75 משחקים.

אדוארדו נחארה (מכסיקו)
פורוורד
2.03 מ', 107 ק"ג
11/07/1976
עונה חמישית בליגה (ארבע עונות בדאלאס)
עונה אחרונה: 58 מש', 12 דקות, 3 נק' ו-3.9 ריב'.

קליפורד רובינסון
פורוורד
2.08 מ', 102 ק"ג
נולד: 16/12/1966
עונה 16 בליגה (שמונה בפורטלנד, ארבע בפיניקס, שתיים בדטרויט ואחת במפרץ)
עונה אחרונה: 11.8 נק' עם 37.5% מהשלוש, 3.9 ריב', 3.3 אס' ב-34.7 דקות למשחק. שותף ב-82 משחקי ופתח בכולם.

טרוי מרפי
פ.פורוורד
2.11 מ', 111 ק"ג
נולד: 02/05/1980
עונה רביעית בליגה (כולן בגולדן סטייט)
עונה אחרונה: 10 נק' ו- 6.2 ריב'' ב-21 דקות למשחק. שותף ב-28 משחקים.

אנדריס ביידרינס (לטביה)
פורוורד-סנטר
2.11 מ', 109 ק''ג
2/4/86
רוקי.

אדונל פויל
סנטר
2.08 מ', 120 ק"ג
נולד: 29/03/1975
עונה שמינית בליגה (כולן בגולדן סטייט)
עונה אחרונה: 3.1 נק' ו-3.8 ריב' ב-13 דק' בלבד בממוצע. שותף רק ב-44 משחקים.

דייל דייויס
פורוורד-סנטר
נולד: 25/3/1969
2.11 מ', 114.3 ק"ג
עונה 14 בליגה (9 אינדיאנה, 4 פורטלנד)
בעונה שעברה: 4.4 נק' ו-5.2 ריב' ב-76 משחקים. שיחק 22 דק' בממוצע.

מאמן ראשי: מייק מונטגומרי, בן 57.

אימן במשך 18 השנה האחרונות של מכללת סטנפורד, אותה הוליך ל-16 הופעות בטורניר ה-NCAA. בשנה שעברה זכה מונטגומרי בפעם הרביעית בתואר מאמן העונה במכללות, כשהוליך את קבוצתו למאזן של 30 ניצחונות ו-2 הפסדים בלבד (כולל ריצה של 26 ניצחונות רצופים). כמו כן, הקיץ הצטרף לרשימה הכוללת בין היתר את דין סמית' ומייק ששבסקי כשקיבל פרס למפעל חיים בשם "מאמן אגדי".

זהו רזומה מרשים ביותר, אולם המעבר למקצוענים כבר שחק טובים לא פחות ונטל ההוכחה בהחלט רובץ על כתפיו. מאמני המכללות נוהגים לגעור ולקלל את שחקניהם ורגילים לקבל כבוד מכל שחקן ושחקן בקבוצה, מהכוכב הגדול ועד אחרון שחקני הספסל. ב-NBA, כידוע, זה כבר סיפור אחר לגמרי, כשרוב שחקניך מרוויחים הרבה יותר ממך, החוזים שלהם ארוכים יותר והנהלה מחוייבת להם יותר. בהתחשב בכל זאת, מונטגומרי מקבל חבורה מחושלת שעושה רושם, לפחות מבחוץ, נוחה לאימון. מלבד פיטרוס, לא זכור שהיה שחקן בסגל של הווריורס שעשה בעיות למאמנו, ובכל מקרה יש את קליפי, פישי ודיילי (חיות מחמד ממש) שיקבעו את הטון.

יהיו עזר כנגדו:
טרי סטוסטס (אשתקד מאמן ראשי אטלנטה, ממנה פוטר בעיקר בעקבות חילופי בעלות והנהלה)
מריו אלי (שיחק 11 עונות בליגה, כולל בקבוצות אלופות כמו יוסטון והספרס. בעונה שעברה שימש כעוזר מאמן של פופוביץ' בספרס)
קית' סמארט (שלוש שנות ניסיון כעוזר מאמן בקליבלנד, עונה שנייה כעוזר בווריורס)
ראסל טרנר (עונה ראשונה בקבוצה, עבד תחת מונטגומרי בסטנפורד בשלוש השנים האחרונות)