סוגייה בשושנים

לכאורה, שום דבר לא השתנה. אותו קול מרחף וכובש, אותה תפיסה מוזיקלית המשלבת פופ גיטרות ומקצבי דאנס, אותה חוצפת רחוב ואותו פאסון מנצ'סטרי. כן, אם מתעקשים וצוללים עמוק אל תוך גוף העבודה של איאן בראון מבחינים שהוא מעולם לא סטה מהקו שאפיין אותו בנערותו, עת היה סולן הסטון-רוזס ושותף בכיר באחד מאלבומי הבכורה השלמים והמשפיעים ביותר של סוף האייטיז ("The Stone Roses" מ-89'). אותה יצירת פסיכדליה מודרנית חרתה את שמו של בראון בדברי הימים של הפופ הבריטי, אך גם סיבכה אותו כהוגן שעה שהציבה לו רף ציפיות בלתי אפשרי כיוצר סולו. "Solarized", אלבומו הרביעי, מוכיח סופית שהפרחח הנונשלנטי מעולם לא התכוון להתמודד עם אותו רף ולסחוב על גבו אותה היסטוריה הירואית, לטוב ולרע. האזנה חוזרת לשלושת אלבומי הסולו הראשונים חושפת יוצר משוחרר ולא יומרני, שמשאלת לבו היא לייצר שירי פופ איכותיים עבור מעריציו הנאמנים, מתוך ידיעה שאת 15 דקות התהילה המוקצות לו הוא כבר חווה (ובגדול).

"Solarized" הוא המשך טבעי להרפתקאות הסולו הקודמות של בראון. זהו אלבום לא אחיד, טקסטואלית וגם מוזיקלית, שסובל מסאונד אנכרוניסטי ונע בין רצועות על בסיס מקצבי טריפ-הופ בסגנון אנקל וגרוב-ארמדה, קטעי אינדי קלאסיים ("Destiny or Circumstance", שמזכיר את הג'יזס-אנד-מרי-צ'יין, והסינגל "Keep What You Got", בשיתוף נואל גלאגר מאואזיס) והרפתקות בעלות גוון אתני-אוריינטלי מתון המעלות באוב סוסים מתים מתחום מוזיקת העולם דוגמת טרנסגלובל-אנדרגראונד. אז מדוע, לעזאזל, אני שב ומאזין לאלבום שמצטייר כבינוני וחסר תעוזה? בדיוק מאותה סיבה ששבתי לאלבומיו הקודמים של בראון; הידיעה שניתן לדלות ממנו כמה קטעי פופ נוגעים ועל-זמניים, וכי כמעט כל קטע הנושא את החותם הווקאלי השליו והייחודי של היוצר המתבגר מצליח לרגש בצורה נוסטלגית ומעט לא רציונלית.

שני האוספים שערך איאן בראון בסדרות "Planet Groove" ו-"Under the Influence" מסגירים את חיבתו העזה לרגאיי-דאב והיפ-הופ. מרתק לראות איך האהבה הזו השפיעה על השירה והגישה הווקאלית שלו במהלך השנים וכיצד היא הפכה למקור הקסם ולגורם הרלבנטי והבולט ביותר בגוף עבודתו. במהלך הקריירה הענפה שלו (את הסטון-רוזס הוא הקים לפני קרוב לעשרים שנה) בראון פיתח באופן ראוי להערכה את טכניקת הרכיבה שלו על פלייבק, וכמו די.ג'יי ג'מייקני מצוי הוא משכיל להתחכך במקצבים ובפריטות הגיטרה בצורה טבעית ומאוד לא מאומצת, החריגה מאוד בנוף הרוק-פופ הסינתטי העכשווי. קצת קשה להכיר בכך בהאזנה אגבית או ראשונית, אך היכולת של בראון לנפק ווקאל שמותאם באופן אורגני לסוגים כה שונים של פלייבקים (מברייקים כבדים ועצלים של היפ-הופ דרך תזמורי כלי נשיפה מקסיקניים וכלה במקצב ערבי מסונתז) מקפיצה את הקטעים ב"Solarized" מדרגה והופכת לעמוד השדרה של האלבום כולו.

איאן בראון, "Solarized" (הליקון)