לריסה פסחוביץ', גיבורה למען עצמה

הבון טון של אנשי הספורט האולימפי הוא כמובן הדיבור על כך שהעלייה הרוסית שיפרה כאן רמת הספורט ועשתה רק טוב לספורטאים העצלים. רגע לפני אולימפיאדת אתונה נדמה שהרלוונטיות של המשפט הזה צריכה להיבדק שוב. נדמה שהמנטליות הישראלית הצליחה לתת את סימניה גם במאמנים הרוסיים ואווירת ה"יהיה בסדר" הגיעה לכל מקום. אם פעם היה אפשר לדבר על השחייה הישראלית כמקום בו העלייה הרוסית עשתה פלאים, היום אפשר לדבר על פרפורי גסיסה של ענף שרק לפני ארבע שנים הביא שחיין לגמר אולימפי.

אבל אם יש מקום שנשאר "הארד קור" אמא רוסיה הרי שהוא ענף הקייאקים. שלושה נציגים ישלח הענף שהשתתף לראשונה לפני 20 שנה במשחקיים האולימפיים, לאתונה: מיכאל קלגנוב במקצה ה-1000 מטר, רועי ילין במקצה ה-500 ולריסה פסחוביץ' במקצה ה-500. לריסה מי, אתם בוודאי שואלים את עצמכם עכשיו ואתם לא היחידים. הבאלגן הכי גדול בהרבה מערכות תקשורת בחודש האחרון היה להשיג "תמונה נורמלית" של לריסה לקראת מוספי אתונה למיניהם. הבחורה סוגרת אולימפיאדה שניה בישראל, אבל מה, תמונות בארכיון בקושי יש. החותרת בת ה-31 היא הספורטאית המנוסה ביותר בסגל האולימפי וגם אם זה ממש חשוב לכם הספורטאית הלא יהודיה היחידה יחד עם הקלע אלכס דנילוב. אבל לזה עוד נגיע בהמשך.

העיר סמארה שעל גדות הוולגה, נחשבת לעיר פלדה רצינית. במהלך מלחמת העולם בשניה היא אפילו שימשה כבירת רוסיה במקום מוסקבה למשך שנתיים וכותרה בצורה מיוחדת כדי שמפעלי הפלדה לא יפגעו.

כשהמורה להתעמלות בעיר התעשייה המונה מיליון וחצי תושבים שאלה בכתה ז' מי רוצה לעשות ספורט שנקרא קייאקים כולם הרימו את היד מבלי שאף אחד ידע מה זה באמת. בשיעור הראשון, בתוך חדר מתכתי שקירותיו קופאים בשל הטמפרטורה שבחוץ, ירדו הילדים לקיאק קטן בתוך בריכה עם מים קפואים מהוולגה. איזור רציני לקייאקים לא היה בסמארה, אז שמו את הילדים בבריכה עם מים קפואים וחתרו איתם בכאילו. שנה אחרי זה רוב הילדות ויתרו על העניין. פסחוביץ' נשארה כי היא חתרה ברביעייה ולא היה נעים לה מהחברות והמאמנת. בגיל 18 הם כבר לקחו את אליפות העולם לנוער. שנתיים לאחר מכן היא לקחה גם את אליפות העולם בקייאיק זוגי לנוער. בשנת 96 היא נשלחה לאולימפיאדה הראשונה שלה. ב-99' עלתה לישראל וב-2000 כבר חתרה עם ליאור כרמי בקייאק זוגי בסידני. השתיים פישלו וסיימו במקום ה-13. באביב היא התמודדה על הכרטיס היחידי לאתונה וגברה על שתי המתחרות הצעירות כרמי ועדי גפני.

"זאת הייתה השנה הקשה ביותר בקריירה שלי" פותחת לריסה, רגע אחרי שהניחה את ויסוצקי על הכיסא שלידה. "עבדתי יותר קשה ממה שעבדתי אי פעם. כולנו עבדנו. בגלל זה הייתי צריכה חופש של חודש וחצי ונסעתי הביתה לראות את הילדה שלי בת השלוש. הם באים אליי בחורף ואני נוסעת אליהם בקיץ". העברית שלה עדיין לא משהו למרות חמש שנים בארץ "יהיה בסדר". "גם אני עצלנית הייתי באולפן. כמו שכולם פה מדברים הרבה ורוצים זהב אבל לא אוהבים לעבוד קשה, ככה אני לא אוהבת ללמוד עברית". היא מחייכת חיוך מבוייש שמגלה לפתע פנים של אישה צעירה ונאה שממש לא נראית בת 31 במשך כל השיחה היא תתנצל על העברית המשובשת.

"אבל בקייאקים עובדים קשה. מי שרוצה להתחיל היום קייאק יש לו איפה לעשות את זה בישראל. אני אוהבת בכינרת אפשר לעשות בירקון ועובדים חזק". ענף הקייאקים נמצא בשליטה רוסית מלאה. אפילו רועי ילין הקייאקיסט הצעיר שגל על גדות הירקון הפך מזמן "לקומוניסט קטן" כדברי לריסה. היא מספרת שהוא קורא קצת על לנין ומחזיק בדעות שהתאימו לאמצע שנות ה-80 בסיביר. ילין לא מכחיש: "עם לריסה עבדו בתור ילדה כמו שעובדים עם מכונה. כשהיא באה לארץ היא הפכה לבית ספר עבור כולנו, למדתי ממנה כל כך הרבה ואני עדיין לומד".

לריסה יודעת שהציפיות מכל נציג ישראלי שנוסע לאתונה זה להביאה מדליה: "הבנתי את זה מהר מאד. ישראלים אוהבים להגיד מדליה פעם בארבע שנים כאילו יש על מדף מדליות. אבל ישראלים אוהבים שאתה מצליח ומפרגנים. ברוסיה בכלל לא מדברים הרבה על קייאקים, פה עוד מדברים וכותבים בעיתון". בשלב זה מצטרף לשיחה דני מירושבסקי מאמנה של פסחוביץ': "כמה ספוראטים כבר הספקת לשאול אם הם זוכים במדליה, את כולם אה? עוד לפני אולימפיאדת סידני דיברו על מדליות וחזרנו עם אחת".

-אז לריסה תזכה במדליה?

"אם לריסה תגיע לגמר אז הכל אפשרי. בגמר אין יותר טובים, אין יתרון לאף אחד. זה שעבדנו קשה כל השנה זה לא משנה. יש מישהו שהגיע לאולימפיאדה ולא עבד קשה? בסופו של דבר צריך קצת מזל ואפשר לעשות את זה"

לריסה לא יודעת מה יהיה אחרי האולימפיאדה. היא יודעת שאם היא תזכה במדליה "אז יהיה קצת בלאגן וצריך מדברת עם תקשורת ואולי עושה קמפיינים כי צריך. אבל פעם בשבוע יש טיסה לסמארה ואני אחרי שבוע נוסעת". אם היא לא תזכה אז היא תתפוס את המטוס הראשון בכל מקרה כדי לראות את המשפחה הצעירה וכנראה לעבוד על עולל חדש: "אני לא מדברת עם המשפחה לפני תחרויות, ואני לא רוצה שהם יבואו לראות אותי בתחרויות. שם יש סבתא שדואגת ובעלי מסתדר לבד. אנחנו כל חודש שני רואים אחד את השני ואולי אחרי האולימפיאדה הזו נראה מה יהיה". מבחינת המאמן שלה לא יהיה שום דבר: "היא ממשיכה לסין 2008 ואם לא תהיה מדליה עד אז, היא תזכה בה שם. בקייאק אפשר לעבוד עד גיל 40".

פסחוביץ' מנותקת לגמרי מההוויה הישראלית, האיש היחיד שהיא מכירה מחוץ למסגרת הקיאק הוא גילי לוסטיג, ראש היחידה לספורט הישגי, "שמדבר אבל גם עושה ולב טוב". מבחינה פוליטית היא לא מבינה, אבל מסכימה עם שינוי, כי יש לה קצת בעיה עם כפייה דתית: "אני לא יהודיה ובעלי כן. הילדה שלנו היא לא יהודיה ולא נוצריה. היא אמנם מדברת רק רוסית, אבל זה כי היא גדלה שם. אני באתי לישראל כי הייתה פה הזדמנות לתנאים טובים יותר והזדמנות להצליח יותר ואני אשאר כאן אם תהיה לי עבודה טובה גם אחרי שאני אגמור עם הקייאקים".

מבחינת המאמן שלה העתיד לא נראה אורנג': "אחרי שהדור הנוכחי יפרוש אני לא יודע מה יהיה עם הענף. זאת אולימפיאדה שניה שאנחנו שולחים את אותם המתחרים וככה יראו כנראה פני הדברים גם בעוד ארבע שנים. אולי יש מישהו שלא שמתי לב אליו, אבל כרגע אין מישהו בדור הצעיר שהוא בולט. בגלל זה לא ניתן ללריסה לפרוש" הוא צוחק צחוק מריר ולריסה מסמיקה.

"אני לא יודעת מה יהיה. למרות שבאתי בהתחלה לתל אביב, אני אוהבת בדגניה יותר. מישה כבר הפך קיבוצניק לגמרי וגם אני אוהבת לחתור איתו שם. אני אוהבת שקט ויש לי גם תעודה שאני יכולה להיות מורה לספורט. זה נראה לי עבודה טובה אחרי שאני אגמור אולימפיאדות".