דמון זה לנצח

אף אחד לא אשם במצב שאליו הגיעה המוזיקה הישראלית. לא אלדד קובלנץ, לא הברונים השמנים מחברות התקליטים ואפילו לא כוכב נולד. עד לא מזמן, היה נדמה שכל הכוכבים בשמיים צריכים למות עד שתהיה לנו כאן בישראל להקת ייצוא אחת שניתן להתגאות בה. כזאת שתבין, שרוק ישראלי זה סוג של קללה ארכאית. כזאת שלא תתבייש ליישר קו עם העולם. כזאת שלא תהפוך את הפלייליסט של גלגל"צ לנקודת התייחסות יחידה, או שלא תהיה חלק מפס הייצור ללהקות היפ-הופ מזרחיות, שלוקחות את כל הרע משני העולמות (ההיפ-הופ והמזרחי). כזאת שתבין שהדרך היחידה להתפרנס ממוזיקה היא פשוט לעשות מוזיקה טובה. באמת. טובה מספיק, בשביל שיהיה ניתן לשווק אותה גם במקומות שבהם השוק מוצף בלהקות מצוינות ואנונימיות. ככה זה עובד בכל העולם.

זה לא שאין לישראלים תחומים אחרים בעולם התרבות להתגאות בהם. סרטים טובים כן נוצרים פה, לפעמים. גם דוקומנטריים. איזה טיעון יכול להיות למוזיקאים שלנו, תואמי שלמה ארצי, עברי לידר ואהוד בנאי? שאנחנו מדינה קטנה עם שוק מצומצם, שאצלנו לא גדלו על ביטלס ברדיו כמו בבריטניה, ששאול מהבארבי חושב שזה אלטרנטיבי, שמוזיקאים בארץ טובים רק בלעשות טראנס? שטויות. האם יש אנשים שפועלים לתקן את העוולות הללו? כן. יש את איזבו שהיא כבר מזמן הלהקה הכי טובה בישראל, ומלבדם בולטים בשוליים גם זיגונדר, אלקטרה, אליוט, ווקי טוקיז, ג'יי ווק סנייל, גלברט, עמית ארז, פולאר פייר (חנפן! – העורך), שי נובלמן וענת דמון (התנצלותי על עוד כמה שבטח פרחו מזיכרוני). כולם פועלים באנגלית או בשפה האוניברסלית של המוזיקה האלקטרונית. אפשר למצוא בארץ מוזיקה טובה, וחשוב מאוד לקדם אותה, ובמסגרת המאמץ המבורך כדאי שתכירו את ענת דמון. אולי שמעתם עליה לחשושים מכל מיני מקומונים שסיפרו לכם את סיפור חייה, אישה בת 40 עם שני ילדים, עושה דיסק באמצע החיים וכל זה. אנחנו כאן בגלל המוזיקה שלה. מאחורי ההפקה של ענת דמון עומד רן שם טוב, אדם בעל מראה של פיראט וידיים שעשויות מזהב. ידיים אלה אחראיות גם להפיכתה של איזבו ללהקה הטובה בארץ, ולהחתמתה לאחרונה, וכצפוי, בחו"ל. אם את איזבו אתם מכירים בעקבות לחץ כבד ומוצלח שהפעילו אנשים מסביבתם על רדיו ת"א, בזכות הקליפ מערוץ המוזיקה או בעקבות הופעה מחשמלת שלהם שהייתם עדים לה, ענת דמון היא עדיין סוד שמעלה אבק במדפים של מספר חנויות איכותיות. לא סוד שמור כמו שמה של הבחורה מאחורי אותה קלטת לוהטת בעולם הזוהר, אבל עדיין משהו שנלחש רק באוזניים פרטיות. שלא תבינו לא נכון, אלבום הבכורה של דמון הוא לא מאסטרפיס כפי שכבר טענו כמה אנשים עם אצבע קלה על המקלדת. הוא אפילו לא התקליט הכי טוב שיצא בארץ בשנה שעברה, ואם היה יוצא באנגליה היה קונה לה מעמד מסוים אבל לא בית. אבל איך שלא יהיה, הוא מספיק טוב כדי שמישהו יצעק "תשימו לב". אז הנה.

ענת דמון גדלה על החבורה של לנון ומקרתני ועל זאת של ג'ף לין, אבל אין לה אפילו שיר אחד שנשמע כמו "אימאג'ן". דמון לא כאן כדי לדמיין, היא כאן כדי לשיר שירים יפים ממרומי אמצע החיים, על היחסים שבינו ובינה וביניהם, ויש לה את רן שם טוב כחיפוי. גם אצלו כבר נכתב חצי מהספר של החיים. שיתוף הפעולה דמון-שם טוב הולך כך: דמון מביאה את השירים היפים, חלקם כמו השיר הראשון, יפים בצורה מכאיבה, ושם טוב לוקח אותם ומעניק להם את העיבודים המבריקים, את החספוס, את הסאונד הייחודי שלו ואת חברי איזבו כגיבוי. ככה, גם כשהשירים בינוניים, הוא נמצא בשביל לחפות עם עיבוד שמלא בתבלינים. אנחנו אמנם בדיאטה וגם ככה לא מגישים אצלנו כיבוד בישיבות, אבל קולות מתוקים כמו של ענת דמון תמיד יתקבלו בברכה.