רומן זעיר

הוא חזר! הוא חזר! מוריסי חזר! מתחשק לי לקפוץ ברחוב כמו ילד בן עשר, אולי על רגל אחת, אולי עם ארטיק ביד, במכנס קצר וחולצת פסים ולצעוק, הוא חזר! הוא חזר! מוריסי חזר!

אני יכול גם לנסות להלחין את הקטע הזה, "מוריסי חזר!". אם תקראו אותו נכון, תבינו שיש לו מנגינה פנימית. שלומי ברכה הסביר לי פעם שלכל טקסט עם חריזה פנימית שמישהו מחבר כדי שיהפוך לשיר, יש מנגינה שמתחבאת בו בתוכו, והמלחין צריך רק לדעת למצוא אותה ולהוציא אותה. זה נורא פשוט.
טוב, אני לא אצא לרחוב. יחשבו שאני משוגע. מי בכלל זוכר אותו, את מוריסי, שהוציא את התקליט האחרון שלו לפני שבע שנים, בדיוק כשגבסו למד הפטרה לקראת העלייה לתורה, והוא וכל החברים שלו היו נורא עסוקים ובכלל לא קנו דיסקים.

אבל למה להיות שלילי? יש הרבה שזוכרים. ועוד יותר באנגליה, שם, כמו שצריך להיות, תקליט חדש של מוריסי הוא אירוע מסדר גודל לאומי. כבר חודשיים שכולם שם מתרגשים. הכרטיסים להופעה הענקית שלו במנצ'סטר נמכרו תוך פחות משעה. הסינגל החדש ששמו "Irish Blood, English Heart" הגיע השבוע למקום שלישי במצעד המכירות האנגלי. וכלי התקשורת מלאים בו. גם כי הוא תמיד נותן את הסחורה. השבוע, בראיון רדיו לג'ונתן רוס, הסביר מוריסי שדייויד בואי הוא כבר מזמן לא דייויד בואי, שהוא נהיה נודניק. שהוא לא חשוב יותר, ולא משנה לאף אחד, ומוציא סתם זבל מתחנף וחסר משמעות. כשהוא מתנסח, זה תמיד קצת יותר כואב.

אז מה אם במצעד הסינגלים הוא צריך להידחס בין כריסטינה מילאן לאנסטסיה. אפשר לחשוב שבאייטיז היו במצעד רק גדולי האומה וחכמי הרוק. כאילו, מל וקים לא היו שם. בתחילת השבוע הבא הוא בטוח יכבוש את מצעד המכירות האנגלי עם "You Are The Quarry", תקליטו החדש, שמחזיר את מוריסי בסערה למקום שבו הוא היה תמיד, יושב בבדידות מזהרת על פדיסטל נפרד, הרחק מכולם. אל המדף העליון שבו יושב אחד מכוכבי הפופ הנערצים של כל הזמנים. האיש שהוא שתי אגדות במחיר אחד. אגדת הסולן של הסמיתס ואגדת הסולן הבודד, ששתיהן אינן אלא חלקים המתחברים לשלם אחד עצום.
יואו, איזה שטויות אני כותב. אני מרגיש כמו פייטן עלוב, מסוג הכותבים בלירה שמתפייטים על יוצר נערץ, רק שהמתפייטים כמובן הרבה פחות מוכשרים מהיוצר שהם מנסים לתאר ולכן הנסיונות לתאר אותו, כאילו דרך עולם הדימויים שלו, נידון מראש לכישלון.

פעם, באייטיז, חשבתי שאני ומוריסי נתחתן יום אחד. אנחנו בערך בני אותו גיל, וב-1985, כשאני הייתי בן 27 והוא בן 26, ידעתי שאנחנו רק צריכים להיפגש פעם אחת והכל יסתדר. אז צעדתי ברגל קילומטר וחצי, מתחנת הרכבת למשרדים הקטנים של ראף טרייד בצפון לונדון, כדי לבקש שיסדרו לי איתו ראיון. הבחורה שם הסבירה לי בנימוס שאין לו עניין בעיתונאים, בטח לא באיזה ג'וק מישראל. כשהיא ראתה את האכזבה בעיני, היא אמרה שבעצם מה יש לי להפסיד, אולי אני פשוט אכתוב לו פתק. ועשיתי את הדבר הפתטי הזה, וכתבתי לו פתקה, בכתב יד מכוער, והסברתי למה הוא חייב להתראיין, וסיימתי בשורה "please please please let me get what I want…", שזה ציטוט מהשיר של הסמיתס שהכי אהבתי.

בדיעבד, למרות הוא מעולם לא הגיב, אולי בגלל שזה היה בתקופה שלא היו סלולריים ורק השארתי מספר של איזה מלון, נורא הרווחתי מהצעידה הזאת. הבחורה, שריחמה עלי, נתנה לי מתנה מלא סינגלים מקוריים שבעה אינץ', ואת הפוסטרים שהכינו לכבודם, שיש לי בבית עד היום, וערכם הנוסטלגי שווה זהב.
חצי שנה קודם ראיתי אותו בהופעה המיתולוגית בבריקסטון אקדמי, עם הגלדיולות והכל, ואפילו עמדתי קרוב לבמה כדי שיהיה בינינו קשר עין, אבל לא יצא. אבל גם זה לא הפריע. כי קניתי לי את התקליטים, ושמעתי אותם שוב ושוב. ושרתי איתו את כל המילים, עד היום אני זוכר את כולן. "תפסיקו אותי. תפסיקו אותי, אם אתם חושבים שכבר שמעתם את כל זה".

היה לי חבר אחד שאיתו חילקתי את האהבה למוריסי. שנינו היינו נוברים בטקסטים שלו ומנסים להבין אותם, מה שהיה נורא קשה בגלל עולם האסוציאציות המופשט והשימוש המשונה באנגלית, שאפילו טלפונים ללונדון לא פתרו. אבל הסכמנו שכשהוא שר את "15 דקות איתך, לא הייתי אומר לא", רק בן אדם ממש אטום יכול לא לפרוץ בבכי.

החבר הזה, שהיה מחובר הרבה יותר ממני לצד הדכאוני שלו, היה מדי פעם שואל אותי מה בעצם אני כל כך נהנה ממנו, שהרי אני לא דכאוני בכלל, ואין לי מושג מה הם שדים שחורים שרודפים אחריך. ובאמת עברו הרבה שנים עד שהבנתי את הייסורים של מוריסי, אבל עד שזה קרה, אני והחבר ההוא כבר מזמן לא. נהר שחור של רעל מפריד בינינו. ואני לא יכול לחלק איתו את ההנאה האינסופית הזאת, של לשים את הדיסק החדש של מוריסי במערכת ולתת לצלילים לשטוף אותי.

אולי זה הרגע להגיד את זה סוף-סוף. הדיסק החדש של מוריסי הוא היפה ביותר שלו מאז "Viva Hate". ייתכן שזה דיסק הסולו היפה ביותר שלו עד היום, והוא בטח הדיסק הכי יפה שאתם יכולים לקנות לעצמכם כרגע. ולא משנה אם הקודם שלכם היה של קולדפליי או הווייט סטרייפס או דמין רייס או בק או גרנדדי. מה שתרצו. אפילו רדיוהד השנואים. החדש של מוריסי, וזה נכון שאני מקשיב לו רק כמה ימים, הוא הדבר הכי יפה בעולם. הכי הכי יפה. הנה אמרתי את זה.

הוא הרבה יותר שקט מכל הדיסקים האחרונים שלו, נקי לחלוטין מכל ענייני הרוקבילי של שני הדיסקים הקודמים. דומה מאוד ל"Viva Hate". הטקסטים נפלאים, מלאים שורות שנונות ונוגעות. הקול אותו קול, גם הפרייזינג עדיין שם, בדיוק במקום, אבל יש בשירה איזו בגרות חדשה, איזה נפח שלא היה שם קודם, אם בכלל יכול להיות דבר כזה. וסוג של עצלנות, עייפות או בגרות, שהופכת הכל לחוויה שאי אפשר לתאר.

וואו, איזה כיף זה, אתם לא מאמינים. אני יושב בחדר העבודה שלי, מוריסי החדש במערכת, ואני מקליד באצבע אחת הגיגים על מוריסי. כל כך הרבה שנים זה לא קרה לי. וזה נפלא. כי השירים, אחד יותר טוב מהשני. הנה נגמר עוד אחד ומתחיל אחר, והוא טוב כמו הקודם. איזה יופי זה.

בחודש האחרון אני שומע כל הזמן