ההתמודדות על תואר אלבום השנה 2004 החלה עוד לפני שהתעוררנו מההאנגאובר של הסילבסטר. עכשיו, אחרי שלושה חודשי צ'ילאאוט על רקע האלבום המושלם של אייר, אפשר כבר להכריז על עוד שני מתמודדים רציניים. לא סתם מתמודדים, אלא כאלה שכבר התאהבנו בהם ושנעלמו בשנים האחרונות בלי לשלוח סימן חיים רק בשביל לחזור מהוקצעים יותר: לבטא באנד ולבלונד רדהד יש אלבומים חדשים.
The Beta Band - Heroes To Zeros, הליקון
לפני שלוש שנים היה נדמה שכל העולם מחייך אל הבטא באנד. אפילו ענקית האופנה גאפ הציעה לחבורת האינדי הסקוטית רבע מיליון פאונד בשביל פרסומת. חברי הבטאז, להקה עם מודעות גלובלית ועם מתופף שעולה להופעות עם חליפה שנתפרה משערות אדם, סירבו. לתום יורק, לעומת זאת, שהציע להם לחמם את רדיוהד, הם לא אמרו לא. פרגון נוסף הגיע מכיוון קצת פחות צפוי מזה של הקולגות מאוקספורד, כשג'ון קיוזאק מכר חמישה עותקים מהאלבום של הבטאז בסרט "היי פידליטי" (סצינה שלא הופיעה בספר). שלוש שנים אחרי אותו חיבוק המוני הם חוזרים עם אלבום חדש שמכיל כמו בעבר היבריד חינני בין פולק, אלקטרוני, היפ הופ, פוסט רוק, אינדי רוק בריטי וגם טייק-אופס, סימפולים והשפעות של אמנים שברור לכם שאתם אוהבים אבל עדיין לא מכירים.
אם ב"הוט שוטס 2", האלבום הקודם, כבר היו הבטאז מדויקים למדי ותמצתו את הרעיון הכללי בכל קטע בלי 14 דקות של אינטרו, החדש מהודק אפילו יותר. הקטע הפותח (שהיה גם הסינגל הראשון), ""Assessment, הוא הקטע הרוקי ביותר שלהם עד עכשיו ומציע מכת גיטרות מחשמלת; ב "Space", שבא אחריו, סטיב מייסון כבר חוזר לסגנון השירה הרגיל שלו בליווי בס שמן ותיפוף שהודגש במיקס של נייג'ל גודריץ'; ""Easy נשמע כמו רימיקס שלהם לבאדלי דרון בוי; ו" "Wonderfulהוא בלדה שנתלשה מהסיקסטיז. כדי לא להיגרר לרצף טרק ביי טרק מעייף, חייבים להזכיר רק את ""Liquid bird", כי הוא דוגמה מצוינת למה שבעצם רץ לאורך האלבום: מתחיל כקטע רוק עם דיסטורשן עכור, מתחפש לקראת הסוף לפוסט רוק ומסתיים עם משהו שנשמע כמו דהירה של סוס.
מייסון אמר על Heroes to Zeros " שהוא האלבום הפופי ביותר שהם הוציאו. מייסון יודע על מה הוא מדבר, והחדש של הבטאז הוא ללא ספק האלבום הנגיש ביותר שלהם. הם לוקחים את המהלך שהחלו ב"הוט שוטס 2" שלב אחד קדימה, אבל למרות הידידותיות לסביבה הם לרגע לא מתקרבים לתחום של סנסציות פופ סטייל ג'סטין טימברלייק, ואפילו לא שבים ומשתעשעים בטייק אוף על בוני טיילר (כמו באלבום הקודם). Heroes to Zeros " נשמע בהתחלה שונה ממוצר בטאזי טיפוסי אבל אחרי כמה שמיעות מבינים שלמרות כמה יציאות חריגות זה לגמרי אלבום של בטא באנד, שלם ובוגר אך עדיין נסיוני. האלבום שאולי היה יוצא היום לביטלס אם הם היו עדיין בסביבה.
Blonde Redhead - Misery Is a Butterfly, bne
אם הבטאז זכו כמעט מהתחלה לכבוד הראוי להם, בלונד רדהד היו יותר מדי זמן סוד שמור של אניני האינדי הניו יורקיים. לקח לסוד הזה חמש שנים וחמישה אלבומים להתגלות. בשלושת האלבומים הראשונים הושפעו קאזו מאקינו והתאומים סיימון ואמדאו פייס מסוניק יות והביאו ברוק מכוסח שאוזן רק עם קולה המרטיט של מאקינו. האלבום הרביעי היה מעין הכנה לאלבום החמישי,
Melody of Certain Damaged Lemons", שנטה לראשונה, גם אם לא במודע, לכיוונים מסחריים וחשף אותם לעולם שקטים וענוגים יחסית. Misery is a Butterfly", האלבום החדש (שיוצא ב-4AD, האכסניה הראויה ביותר עד כה ללהקה), משכלל את מה שכבר בלט בקודם: שקט כמוהו, רק מופק ושלם יותר, ללא קטעי מעבר שפוגעים ברצף או יציאות לא קשורות. הדיסטורשן נעלם באולפן, הקלידים שבים ומופיעים, מתוגברים בשלל כלי מיתר (שאולי הם שהסתירו את הפדל של הדיסטורשן).
השילוב בין הבלדות העצובות עד כאב של הלהקה שלא מהססת להתייסר הופך את "Misery is a Butterfly" לאלבום הכי מרגש שיצא בשנים האחרונות. אלה שמעדיפים חספוס לואו פיי או שמחפשים לקבל בראש, יעדיפו כנראה את האלבומים הקודמים (והמעולים בפני עצמם). אלה שבכל זאת יעזו ויסתכנו במלנכוליה שהורגת כבר בשמיעה ראשונה, יזכו בתמורה לקתרזיס, וזאת הבטחה.