יעקובי וליידנטל

אני לא יודע אם ראיתם כבר את סרטה של סופיה קופולה "אבודים בטוקיו". אני מקווה בשבילכם שראיתם. לא רק בגלל שזה כל כך יפה ומרגש, אלא גם בגלל השיעור היפה בקוליות שקופולה נותנת לצופים בחינם. זה די מדהים לראות איך הבחורה הזאת מצליחה שכל דבר אצלה ייראה הכי נחשק, הכי מדויק לרגע זה, הכי נכון. בדרך כלל אנשים לא מצליחים להיות כל כך טרנדיים, למנן הכל באופן מתאים. ואם הם מצליחים, זה נהיה מגעיל וכבר יוצא מכל חור. על משקל המשפט שאמרה בניינטיז אשה חכמה - "אם את פרחה, עדיף שתהיי מדונה, כלומר ה-פרחה של העולם" - קופולה היא סוג של מטריקס חדש לענייני השעה.

בסוף הסרט הזה, שמחזיק אותך כל הזמן על סף בכי, כשאתה כבר חושב שדי, זה בטח ייגמר באופן סתמי, היא מעלה ברקע את השיר הפותח מתוך אלבומם הראשון של הג'יזס אנד מרי צ'יין, "Just Like Honey", כאילו להראות שאם רק תבקשו, היא יודעת לשלוף ברגע הנכון את השיר הכי מתאים. הדמעה שאחזתי בפנים מצאה דרך לצאת החוצה.

ב"אבודים בטוקיו" יש גם קטע של אייר. לא במקרה. ברגע הנכון בחרה סופיה קופולה את הצמד הצרפתי כדי שיכתוב מוזיקה חלומית לסרטה הראשון "The Virgin Suicides". זה היה בדיוק אחרי שגמרו את הסיבוב עם "Moon Safari", מתקליטי המופת האינסטנט-קלאסיים של כל הזמנים. הפסקול אמור היה להיות אתנחתא לקראת האלבום השני, אלא שבדרך, בקטע שבין יציאת התקליט הראשון לתחילת ההקלטות של השני, הפכו ז'אן בינון דנקל וניקולה בודין מפריזאים בלתי מקולחים לאימת משטרת הטעם.

המהלך המהיר לתהילת עולם עושה לאנשים כל מיני דברים. לאייר זה עשה תקליט שני יומרני ונפוח, שגם אני, כמו מבקרים רבים בעולם, עשיתי לו הרבה הנחה מיותרת כשיצא. חזרתי אל הדיסק הזה השבוע. האמת, דיסק לא טוב. כאילו, בסדר, מעניין, עלק פינק פלויד, אבל בסך הכל כלום. לא שווה. ולכן השאלה מה יקרה איתם בדיסק השלישי נהיתה מעניינת וכמעט מבהילה. במאמר מוסגר, בדרך הם אספו את מפיק העל נייג'ל גודריך, שהפיק להם דיסק משונה שבו סופר איטלקי מקריא והם נשמעים ברקע.

גודריך הוא גם המפיק של תקליטם הנוכחי, "Talkie Walkie", שמגיע השבוע לחנויות. החדשות הטובות הן שזה דיסק המשך ישיר ל"Moon Safari", כלומר כל האנשים שאהבו את הדיסק ההוא, שזה הרבה מאוד אנשים, יאהבו באופן טבעי גם את הדיסק הזה. התרכובת של שירי פופ שמזכירים שירי ערש לילדים ועטופים באלקטרוניקה שמנגנים מלאכים קטנים עם כנפיים שקופות או בצבע תכלת, כובשת מהאזנה ראשונה. למעשה, מרגע שאתה מתחיל לשמוע את הדיסק הזה ועד לסיום הרצועה השלישית, אתה כבר בטוח שהתקליט הזה הוא החבר הכי טוב שלך.

החידוש היחסי הוא בכך שאין שימוש בזמרות אורחות, אלא השניים שרים בעצמם (דאנקל יותר מגודין), מה שנותן ליצירה תחושה יותר אינטימית ואישית. המבטא שלהם, כמעט פרודיה על צרפתים ששרים באנגלית, הוא ממש מתוק. יוצא שב"Talkie Walkie" אייר דומים הרבה יותר להקת אינדי אנגלית חמודה מאשר להרכב דאנס יומרני.

עד כאן, כמו ששמתם לב, הכל טוב. השאלה היחידה שנשארת פתוחה היא אם אין כאן איזה רפטטיביות אוטומטית, לא במיוחד מעניינת, של הדיסק הראשון. זה כל כך קל לעיכול, שאחרי שלוש פעמים נדמה לך שכבר שמעת את זה מיליון פעמים. גם הידיעה שהדיסק הזה תכף ימלא את בתי הקפה והבוטיקים, משינקין ועד מיאמי, יוצרת תחושה של עודף באכילת קצפת.

הדיסק הזה נמצא אצלי רק ימים ספורים, וקשה לי להעריך מה אני אחשוב עליו בעוד חודש או שנה או אפילו שבוע. זה די תלוי. הוא עשוי להופך לידיד קרוב, הוא עשוי להפוך למיאוסת. אבל את ההאזנה הראשונה והשנייה, שבה הוא נשמע לרגע מדויק כמו "אבודים בטוקיו", לא כדאי לכם להחמיץ. וזה למרות שברור שבתחרות בין הסרט לדיסק, נראה בינתיים שהסרט לוקח בגדול. אבל העונה רק מתחילה. זה עשוי להשתנות בהמשך. עקבו אחרי המשחקים.