"רק תבואו"

כשהעורך שלנו שלח אותנו צפונה לערוך סיור היכרות בביתן של שתי העולות החדשות לליגת העל, אחי נצרת ובני סכנין, הודענו לו בנחרצות: "עם הרכב הפרטי אנחנו לא נכנסים לשם". לא יודעים מה אתכם, אבל להיכנס לסכנין ונצרת כשרבע מהחלון האחורי של ליאור מכוסה בסטיקר 'שרוף על בית"ר ירושלים', נראה לנו קצת יותר מדי. לעדי, תל אביבי לא פחות מאשר אדום, בכלל כל נסיעה מזרחה מכביש החוף נשמעת כמו מסע לג'נין או רמאללה. בקיצור, אחרי ששמנו את השטויות בצד, התארגנו על רכב של וואלה! ויצאנו לדרך.

סכנין היתה נקודת היעד הראשונה שלנו. כולה שעה וחצי נסיעה ומצאנו את עצמנו בצומת אבלים, חמש דקות מסכנין. הרבה יותר קרוב (והרבה יותר ירוק) ממה שהעלנו בדעתנו. בתור שניים שלא מרבים לצאת מתחום גושי הבטון של הערים הגדולות, הכניסה לעיר, עם מסגד גדול בעל כיפה ירוקה לשמאלך ושלטים בערבית משני הצדדים לאורך כל הכביש, נראתה לנו קצת מרתיעה. אלא שכבר מההתייחסות של האדם הראשון שנתקלנו בו - כשניסינו למצוא את תחנת הדלק בה קבענו עם נציג הקבוצה, הבנו שפה אנחנו יכולים להרגיש הרבה יותר בנוח מאשר בירושלים או תל אביב.

בתחנת הדלק פגש אותנו איברהים, בעל בית דפוס שלא מחזיק בתפקיד רשמי בקבוצה, אבל הוא מאלה עליהם אתם שומעים בעיתונים כ"מקורב בכיר לקבוצה". היום הוא יום חג בסכנין. הבת של מאזן גנאים, יו"ר הקבוצה, מתחתנת. ההתרגשות גדולה והחאפלה המתוכננת, כך מספרים, גדולה עוד יותר.

אחרי שקיבל את פנינו כאילו היינו חברים משכבר הימים, הוביל אותנו איברהים לפגוש שני חברי הנהלה, "שיושבים פה ממש קרוב". שתי דקות נסיעה והגענו לפנצ'ריית יאסר. זהו מקום העבודה הרשמי של וודיע אבו עבדו ושאהד חליילה, ולמעשה המקום בו מתנהלת בפועל קבוצת הכדורגל בני סכנין, שהיו"ר שלה, מאזן גנאים, הוא קבלן שיפוצים מצליח.

לא הספקנו להיכנס פנימה ומגש הבקלאוות והקפה של הבוקר כבר הוגש לנו. "זה כבוד שלנו וגאווה גדולה בשבילנו לארח אתכם כאן. תרגישו כמו בבית", אמרו לנו המקומיים. לך תסביר להם שזו הפעם הראשונה שלנו בעיר.

"הפועל ת"א באים לפה מחזור ראשון, אנחנו דופקים אותם", חוגגת האופטימיות בפנצ'רייה. "השנה אנחנו מקומות 7-5, אבל עוד שנה אנחנו בגביע אופ"א". המסע הזה, שהתחיל בחשש, נמשך באופטימיות שתלווה בהסתייגויות, וייגמר, נקדים את המאוחר, באופטימיות זהירה.

לפני הפועל ת"א וגביע אופ"א, כאב הראש העיקרי של הנהלת ואוהדי הקבוצה הוא איפה תארח הקבוצה את משחקיה העונה בליגת העל. כל מחשבה על אירוח משחקים במגרש (יש שקוראים לו אצטדיון, אבל זאת בדיחה כואבת) המקומי בסכנין, במצבו הנוכחי, אינה ריאלית. הקופות נראות כמו ימק"א של שנות ה-70 בימים רעים, השערים חלודים ותא הכבוד לא מוסיף הרבה כבוד לאף אחד.

"האצטדיון יעבור שיפוץ רציני לחלוטין ובעזרת השם יהיה מוכן עוד השנה לתפארת", מבטיח איברהים שמספר כי העבודה תכלול שדרוג רציני של המתקנים הנלווים (קופות, שירותים, שערים וכו') והגדלת הקיבולת מ-3,000 ל-6,000 איש. האופטימיים מדברים על כך שכבר בסיבוב השני תוכל הקבוצה לארח בביתה האמיתי, אבל בינתיים, מתלבטים בין שתי אלטרנטיבות - עילוט, מגרשה של אחי נצרת המכיל כ-6,000 מקומות ישיבה והמגרש באום אל פאחם, מתקן מודרני המסוגל לאכלס כעשרת אלפים אוהדים. גם האופציה של אירוח בקרית אליעזר עדיין עומדת על הפרק, אבל הסיכויים לכך קטנים.

מגרש האימונים הוא סיפור אחר לגמרי. המשטח אינו נופל באיכותו ממקביליו בקרית שלום, וולפסון או בית וגן וקשה להתעלם מהאפקט הפסטורלי של השטח הפתוח ועצי הזית מסביב. "אתם רואים את המטע הזה שמולכם?", הצביע איברהים על שטח ענק של עצים. "האימון לא נגמר רק על הדשא או בתרגילי כושר גופני. כיאה למקום, השחקנים גם רצים אחר-כך בין העצים הסבוכים במשך חצי שעה. זו טכניקה של אימון שלא תראו בשום מקום בעולם, אני מבטיח לכם".

מבט נוסף על איזור המגרש, גילה שיש מי שחושב קדימה. על גבעה שמסוכה שיושבת ממש מול יציעי המגרש, נבנה לו בימים אלה בית פרטי בן 3 קומות, אשר פי הפועלים במקום, שייך לאחד מעשירי העיר. למי שמתעניין - 250 אלף דולר תעלה לכם הוילה, עם 4 כיווני אוויר והבטחה לעתיד הלא רחוק אחד לראות מהמרפסת את שחקני איחוד בני סכנין רצים לכם מול העיניים, בשעה שאתם לוקחים שאכטה מהנרגילה.

המשכנו את הסיור שלנו בעיר כשפתאום ראינו בזוית העין רכב חונה ועליו סטיקר... כן, ניחשתם נכון, של בית"ר ירושלים. "מה אתם עושים צחוק?", שאל איברהים שהבחין במטי הפליאה שלנו. "אם הייתם יודעים כמה אוהדי בית"ר והפועל ת"א ומכבי חיפה יש פה. מה חשבתם שכולם אוהדי סכנין?

"כמעט כולם כאן חולים כדורגל והולכים באופן קבוע למשחקים של כל מיני קבוצות", המשיך בהסבר. "לחילופין, יש לנו גם הרבה מאוד אוהדי סכנין שכלל לא גרים בעיר, כולל המון יהודים מהקיבוצים והיישובים בסביבה שפוקדים כמעט כל שבוע את המגרש". ואז שיחרר לנו סקופ קטן: "אפילו הבן של מאזן, היו"ר, הוא אוהד שרוף של בית"ר". מעניין יהיה במשפחת גנאים כשבית"ר תשחק מול סכנין במחזור ה-11.

הגענו לבית יפהפה. מן המרפסת הופיע סאמר מיערי, קפטן וסמל הקבוצה, שגדל בסכנין ומשחק בקבוצה כבר 9 שנים. לא הספקנו להגיד שלום ולשבת ואביו כבר מילא את השולחן בכל טוב. וואלכ, אמרנו לעצמנו, מתי אוחנה יזמין אותנו ככה למבשרת, לשבת על המרפסת על איזה קוניאק וסיגר משובח.

"מי שיכבד אותנו נכבד אותו", מבטיח מיערי, שמתייחס לעצמו גם כקפטן של האוהדים כשאנחנו שואלים על הרגישות באירוח קהל שרגיל לצעוק במגרשים 'מוות לערבים'. "לא צריכות להיות בעיות, אבל אם הן יקרו - כקפטן אעשה הכל כדי לסגור אותן כמה שיותר מהר".

מיערי בן ה-27, חוץ מזה שהוא שחקן כדורגל, למד גם הוראה ומלמד את השפה העברית והערבית בביה"ס שבכפר מנדה. "שני הדברים חשובים לי מאוד ואם רוצים מצליחים לשלב ביניהם בלי בעיה כמו שאני עושה. אני לא היחיד, יש עוד חמישה כמוני בקבוצה שהם גם מורים חוץ מהיותם שחקני כדורגל". אנחנו מסתכלים אחד על השני וחושבים על אלון מזרחי מעביר שיעור לילדים בכתה א'.

בדיוק כמו בתל אביב, הסיפור הגדול של העונה הוא הדרבי. כולם בסכנין מחכים למפגש עם אחי נצרת. חלק מלחששים שאולי הם לא ישחקו בסוף בליגת העל, חלק מקווים בקול שהם ישחקו ובכל מקרה מתים לדפוק אותם בכל הזדמנות. "משחק העונה שלנו הוא מול אחי נצרת", מכריז הקפטן תכול העיניים.

בפרלמנטים האחרים בעיר, שנעים בין סניף קופת חולים, שם יושב מונדאר, דובר הקבוצה, לבין משרדי ספורט סכנין, שם יושב שחקן העבר עלי בנרביה (לא בנערביה מהסיטי), מדברים כולם על הישרדות. רק לשרוד, רק לא להתפרק. להיות כמו הסוס שעל הלוגו של הקבוצה, מסבירים לנו - "אצילים, דוהרים". או כמו שמישהו אמר: "יש לנו את הסוס של יובנטוס".

מונדאר, הדובר, מודע גם הוא שיחסי יהודים-ערבים יעמדו במבחן אמיתי במשחקים של הקבוצה מעבר ליכולת המקצועית. "אנחנו סומכים על הקהל שלנו למרות שהוא ידוע כמאד אמוציונלי. לב של קהל הוא כמו לב של ילד. בין רגע הוא יכול להתרגז ובין רגע הוא יכול לחזור להיות צח ולבן כשלג. היו לנו כמה בעיות עם הקהל בשנה שעברה, השנה ניתן לזה דגש מיוחד, אני מבטיח לכם".

השעה היתה כבר מאוחרת ואנחנו היינו צריכים כבר לעשות את דרכינו לעבר נצרת. "כל מי שיבוא לפה נקבל אותו הכי יפה שאפשר", נפרד מאתנו איברהים, לא לפני שהושיב אותנו לעוד קפה ובקלאווה. "רק תבואו". אז אולי לא כולם יזכו לסיור עם מדריך צמוד, אבל באמת פראייר מי שלא יבוא.

את החלק השני ביום שלנו התחלנו באיצטדיון בעילוט, מגרשה הביתי של אחי נצרת. בשעה 17:00 אמור להתקיים משחק אימון בין אחי לבית"ר ירושלים וכוונתנו היתה להגיע למגרש שעה קודם. 15:45 והשחקנים מחכים כבר בחדר ההלבשה. אוליאנוב מריץ צחוקים עם אמולה שמברך את כולם ב"סלאם עליכום, עליכום סלאם". מאיר כהן מחלק כאפות לכל מי שזז באזור שלו ואורן ניסים מחליף אתנו פאסים. כמו בסכנין, גם במשרד של עבד טעבה, המנהל המקצועי של הקבוצה, ניחשתם נכון - השולחן תמיד מוכן עם קפה ועוגות לכל מי שנכנס.

אנחנו מנסים להיכנס גם לחדר ההלבשה של בית"ר, אבל אוחנה מנפנף אותנו בתנועת יד מחדר ההלבשה. טוב, ככה זה בברצלונה.

ואז מגיע עזמאי נאסר: "כבר אכלתם, שתיתם, הכל בסדר?" הוא שואל מספר פעמים. לירון וילנר מגיע להיבחן עם הקבוצה וקצת נבוך. עזמי יגיד לו אחר כך ששני הצדדים צריכים לחשוב אם בא להם על השידוך, ורק אחר כך הקבוצה תשב איתו. גוסטבו בוקולי מרים את הכדורים ויורד למגרש. אצל עזמי, עם החולצה בחוץ והקפה ביד, אין כוכבים.

12 מיליון שקל, זה מה שמאמינים בנצרת יהיה להם השנה להשקיע בסגל. יש אמנם עוד איזה פרשה על קלטת לא מובנת וחוב או שניים (או יותר) לשחקנים מהעונה שעברה ("פיטר, איים טלינג יו. וואנס ווי האב דה מאני, יו גוינג טו גט אוורי לאסט פני, אוורי לאסט סנט"), אבל בנצרת לא דואגים. והאמת, נראה שדי בצדק, יש להם קבוצה בון-בון. אם נג'ואן גרייב יחזור וסמואל, הנבחן החדש מניגריה, ישחק כפי שהוא נראה (1.90 של שרירים ולוק של כוכב פורנו) אפשר לדבר בשקט על מקום שישי. ועוד לא אמרנו כלום על עומאר, הנבחן האורוגוואי ששם צמד במשחק (1:2 לנצרת) שאחריו אמר הסוכן שלו לצוות המקצועי של נצרת (שמונה בערך 20 איש): " עוד לא ראיתן כלון. זה רק חמישין אחוז".

טהא סולימאן, מנכ"ל הקבוצה, ישב במהלך משחק האימון ליד אבו מאהר, סגן ראש עיר ומחזיק תיק הספורט החדש במקומו של אחמד פילו. מאהר עדיין לא מכיר את כל השחקנים והצוות המקצועי. לסולימאן זו ההזדמנות הכי טובה שיש כדי לעשות לו היכרות. "אנחנו נהיה ההפתעה של הליגה", אומר לנו בביטחה סולימאן. "אתם תראו, לכל משחק חוץ יצאו לפחות 20 אוטובוסים ואת האוהדים שיגיעו לפה נארח כמו מלכים. רק שיבואו, שלא יפחדו. אני רוצה מקום 4-8. זה מספיק לי לשנה ראשונה בליגה, לא צריך יותר".

יו"ר הקבוצה, סכנדר חדד, הגיע רק דקות ספורות לסיום משחק האימון והקפיד ללחוץ ידיים לכולם, גם לשחקנים החדשים או הנבחנים שהוא לא מכיר ואין לו מושג מי הם ומה תפקידם. בסיום המשחק ניגשנו לדבר עם סכנדר על עניינים מקצועיים הקשורים בניהול הקבוצה וילדים טובים שכמונו, הודינו על האירוח המופתי. "על מה אתם אומרים תודה?" תמה סכנדר וכעבור כמה דקות מצאנו את עצמנו צמודים אל האוטובוס של בית"ר בדרך לחאפלה אליה הוזמנו האורחים לאחר המשחק.

התושבים שראו את האוטובוס הצהוב ובתוכו השחקנים נופפו לשלום בהתרגשות. מסתבר שגם בנצרת עצמה יש לא מעט אוהדי בית"ר. כשהגענו לבסוף אל מסעדה שנקראת ימק"א - מחווה לירושלמים, שהתקבלו בפתח זה אחר זה על ידי סכנדר והמנכ"ל, טהא סולימן, שסיפר: "רצינו גם לקחת אותם לסיור במקומות הכי יפים בנצרת, אבל הם אמרו שהם קצת ממהרים".

החאפלה נערכה כדת וכדין והשולחנות נפתחו מעומק הלב, אבל את הדיסטנס בין השחקנים משתי הקבוצות היה עדיין קצת קשה לשבור ולא ממש ראינו אותם מתחברים. שחקני בית"ר תפסו להם שולחן אחד ושחקני נצרת שולחן אחר משלהם. קצת כמו בעולם שאינו כדורגל, רק השולחן של הצוות המקצועי ו'המכובדים' היה משותף. סכנדר חדד נשא נאום בו דיבר על דו קיום בין שתי הקבוצות, על האירוח של בית"ר בפרט וכל שאר קבוצות הליגה בכלל והבטיח הבטחה אישית שאוהדי אחי נצרת יקבלו את אוהדי בית"ר בשירת 'ירושלים של זהב' כשהללו יגיעו אליהם למשחק. מאיר פניג'ל הודה על האירוח בשם בית"ר ואינשאללה נוכל להדביק את התיאורים שלנו במתיקות שכזאת גם אחרי שהקבוצות והאוהדים ייפגשו בעולם האמיתי של הליגה, זה עם העצבים והיצרים.

ואנחנו? חזרנו הביתה אולי קצת יותר מלאים, אבל בטח פחות עיוורים. בסיפור הזה, כנראה מכורח המציאות בה אנחנו חיים, עוד יהיו פרקים פחות נעימים, אבל כל עוד אפשר - ובנצרת, כמו בסכנין - נתנו לנו כמה סיבות טובות לכך, למה לא להיות אופטימיים?