פעם או פעמיים בשנה מישהו ישאל אותך: "ראית כבר את - ?". הסדרה החמה של הרגע, האירוע הטלוויזיוני המדובר של רבע השעה הקרובה. החודש, התואר הזה הלך ל"אייל קטן" ("Baby Reindeer"), דרמה פסיכולוגית עם נגיעות קומיות שנכתבה על ידי הכוכב שלה, ריצ'רד גד, כשסיפור המעשה שאוב ישירות מתוך חייו האישיים.
בשלב הזה אנחנו כבר אחרי ההבקעה המרשימה אל המיינסטרים: הגיע השלב שבו נדמה שכולם ראו את האייל הקטן של ריצ'רד גד, סיפורו של קומיקאי כושל וברמן בינוני שלחייו נקלעת סטוקרית משוגעת, ובעקבותיה הוא מתעמת עם שדים מעברו.
ההצלחה הפנומנלית של "אייל קטן" היא הפתעה מוחלטת, ראשית בגלל מה שאין בה: אין כוכבים, אין אקשן מפמפם-ורידים, היא לא סקסית (יש בה לא מעט סקס, פשוט לא מהסוג שימשוך את הקהל הרחב), והיא בפירוש לא צפייה מהנה. להפך. יש שם כמה סצנות שאני פשוט מתחרט שראיתי. אז מה גרם לכל העולם המערבי להידבק לסדרה הזאת?
יעניין אתכן גם:
"פולאאוט": כשהדמות אמרה "לא בטוח שיהיה שבוע הבא", הסדרה והמציאות יישרו קו
ריפלי: בואו ניקח את הסיפור המחרמן והמותח הזה ונהפוך אותו לסדרה עייפה ומשעממת
המנכ"ל רצח את המיליארדר: הטרגדיה מאחורי סדרת הענק של נטפליקס
"בנות לנצח": איזה מזל שנטפליקס הצילה את הסדרה האדירה הזו. עכשיו אין תירוץ לא לצפות בה
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
1. היא פשוט ממש טובה, וזה לא באמת מובן מאליו
לפני שנתפתל לתוך הסברים אלו ואחרים אפשר להסתכל על מה שיש ולומר תודה: "אייל קטן" היא פיסת טלוויזיה חכמה ועשויה היטב. היא נותנת לנו את מה שרובנו מחפשים על המסכים שלנו: דמויות מעוררות הזדהות ועניין, עלילה סוחפת, ומשהו לחשוב עליו. לפעמים הקהל נוהר כדי לקבל את מה שהוא צריך ומגיע לו, ולא רק כדי לקבל את מה שהוא רוצה.
2. היא לוקחת משהו שראינו כבר, ומזריקה לתוכו כנות שאין לטעות בה
אין שום דבר חדש בסיפורה של הסטוקרית המחפופה. מאז "חיזור גורלי" ראינו לא מעט כאלה, בעיקר בשנות התשעים: "מיזרי", "היד שמנענעת את העריסה" ו"דרושה שותפה רווקה" החדירו פחד אמיתי בקרב גברי אמריקה שמא האישה שהם דוחים היום תהרוס להם את החיים מחר. אבל אלה בסופו של דבר היו סרטים נורא סקסיים (והאחד מתוכם שלא שידר על התדר המחרמן, "מיזרי", היה מבדר מאוד, בשביל מי שמכות פטיש ברגליים עושות לו את זה). יש עולם תוכן שלם שמציג נשים משוגעות כנבלות לפנתיאון.
"אייל קטן" מחליטה לקחת אותו סיפור ולהראות אותו כפי שהוא ככל הנראה קורה בחיים עצמם. אין שום דבר סקסי בהטרדות של מרתה את דוני, השלווה הנעכרת שלו לא עוברת כסרט אימה יעיל אלא כסיפורו של אדם מנוצל ופגוע שאישה מעורערת נפשית מכאיבה לו. הטייטל "בהשראת סיפור אמיתי" תמיד עובד טוב כמקדם מכירות, אבל במקרה של "אייל קטן" הממד הביוגרפי מוסיף לה עוד שכבה שגורמת לה להיראות כאילו נשלפה מתוך לבו המדמם של גד, במיוחד במונולוג הבלתי נתפס שדמותו נושאת בפרק הלפני-אחרון לסדרה. קשה להישיר מבט ולראות אדם שמגולל בפנינו את השבר הגדול ביותר בחייו, אבל באותה המידה קשה להפסיק להסתכל.
3. אף אחד לא ציפה לקבל כזה דבר - ולכן עוד ועוד אנשים באו
נטפליקס הוא שירות הסטרימינג המצליח בעולם, ולו כ-270 מיליון מנויים, ובכל זאת, רבים מתייחסים אל תוצריו המקוריים כיצירות טלוויזיוניות נחותות: על כל סדרת נטפליקס יוקרתית כמו "הכתר", אפשר למצוא שלוש סדרות זניחות (אך מצליחות מאוד) כמו "ג'יני וג'ורג'יה", "פיירפליי ליין" ו"מגנוליות מתוקות". "אייל קטן" לא יועדה להיות פרויקט דגל של נטפליקס, פרקיה לא נשלחו לביקורת מבעוד מועד, מכונת היח"צ לא התאמצה למכור אותה כמתמודדת לפרסים. יש משהו מרגש ביהלום אמיתי שמתגלה בחנות מזכרות בתחנה המרכזית. לפעמים, הוא יכול לרגש אפילו יותר מיהלום שמוצאים בסניף של סברובסקי.
4. היא הסדרה החשובה של הרגע, אבל היא לא באה לחנך אף אחד
לכאורה, אין תואר יותר מוריד שאפשר לתת לסדרה מהמילה "חשוב". אנחנו חיים בעידן שמתייחס לתכנים משודרים כאל שיעורי בית שעלינו לעשות. אבל "אייל קטן" מצליחה להיות מחכימה ולא דידקטית, נוגעת ללב ולא נצלנית, רלוונטית ולא מטיפנית. וכל זה כשהיא מעלה נושא אחד שבקושי מדובר גם אחרי מאה שנות פמיניזם ומאבק לשוויון מגדרי: גם גברים יכולים להיות קורבנות, גם גברים יכולים לעבור תקיפה מינית, גם לגברים קשה, לפעמים דווקא מפני שהם אמורים להיות המין החזק.
דוני, גיבור הסדרה, מחכה חצי שנה עד שהוא מתלונן לראשונה על מרתה הסטוקרית. הוא לא מספר לשוטר שחוקר אותו על הפעם בה תפסה באיבר מינו למרות שאמר לה במפורש להפסיק. עוברים ארבעה פרקים עד שבפנינו הצופים הוא חושף שהוא קורבן אונס. דוני אדם כאוב ופגוע, שפצעיו נפערים רחב ועמוק יותר מפני שהמגדר שלו מונע ממנו להתייחס אל עצמו כקורבן. העובדה שהוא גבר מונעת ממנו להסתכל על האישה שמאמללת את חייו כעל מישהי שמסוגלת לפגוע בו.
אבל אותה כנות שמפעמת בכל פרק של הסדרה מונעת ממנה להיראות כמו עוד חגיגת הטפות תקינה פוליטית של נטפליקס. בדומה ל"להרוס אותך" (סדרה שאפשר בקלות לתאר את "אייל קטן" כמקבילה הגברית שלה), אנחנו כאן דווקא כדי לחתור תחת כל מה שמצטדק ומתייפייף בשיח סביב פגיעות וקורבנות: דוני אינו מושלם, דריאן שאנס אותו אינו מפלצת מהאגדות. טרי, אהובתו הטרנסית של דוני, אינה מלאך האל מתוך הערפל (למעשה, היא די מעצבנת, אבל זו כבר אשמת השחקנית הבינונית נאבה מורה, מנקודות התורפה העיקריות בסדרה). וכמובן - מרתה. הנבלית הגדולה של הסדרה, שבשום שלב לא מוצגת בפנינו כנבלית. וזה מה שמוביל אותנו לסיבה העיקרית שבגללה "אייל קטן" הצליחה כל כך:
5. הסדרה הזאת כולה אמפתיה
באחד הרגעים הגדולים בסדרה, דוני מחליט ללוות את מרתה לביתה. היא ארבה לו מחוץ לדירתו שבועות ארוכים, קראה לכיוונו, לטשה בו מבט כשיצא לעבודה וכשחזר ממנה. ובשלב מסוים, כשהוא רואה אותה יושבת כמו הומלסית בתחנת האוטובוס, בקור הלונדוני, הוא לוקח אותה לביתה. מהרגע הראשון הוא רואה את מרתה כמה שהיא: אישה בודדה שקשה לה. אנחנו לא מתבקשים לשנוא את מרתה, אפילו לא לפחד ממנה. היא מעוררת רחמים וחמלה, גם ובעיקר כשהשיגעון שלה מתבטא בפגיעה קשה בזולת.
וזה הזמן לתת את הכפיים לאלופה האמיתית של הסדרה בעיני: השחקנית ג'סיקה גאנינג, בתצוגת המשחק הכי טובה שראיתי ב-2024 עד כה, מצחיקה ומרתיעה ומכמירת לב. גאנינג מעבירה אותנו הצופים מסע, ובכל רגע במהלכו אנחנו לא שוכחים: לא מדובר באנני ווילקס מ"מיזרי" או באלכס פורסט מ"חיזור גורלי". מרתה היא פשוט בנאדם.
וזה מה שהופך את כל הסאגה הזאת למורכבת ומעניינת יותר. בעולם שבו נוח יותר לכולנו לעבוד עם שבלונות ואנשי קש, "אייל קטן" מתעקשת לספר סיפור על בני אנוש, על חוליים, כיעורם ואימתם. להבין אותם דווקא כשהם במירעם, לאהוב אותם דווקא כשהם עושים הכל כדי שנשנא אותם. ואולי זה המסר העיקרי שעלינו ללמוד מ"אייל קטן": אין אהבה טובה יותר מאהבת אדם. אחת הדרכים היעילות ביותר לנצח את זה שפגע בך היא להבין אותו - ואז לספר את הסיפור שלך. לכו תדעו. אולי ייצא מזה הלהיט הגדול הבא של נטפליקס.
"אייל קטן" זמינה במלואה בנטפליקס.