לדלג על הפקקים בכניסה לירושלים, לחצות את גשר הבחירות החוזרות, לנתר מעל מכשול הגזענות ולגלוש בטוויטר בלי ליפול למים: בואו נודה על האמת, כל שבוע בישראל הוא מסלול מכשולים ש"נינג'ה ישראל" יכולה להתקנא בו, והוא כולו תוצרת הארץ. זאת בדיוק הסיבה שהעונה השנייה של התחרות הגיעה בדיוק בזמן: בין שריפות ענק לעוד ויכוח סרק, בחום הנורא הזה, באווירה הציבורית המטונפת הזאת, הרי בכל יום נבחר בתחרות שבה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא נפילה למים.
חזרתה של "נינג'ה ישראל" לעונה שנייה לא נושאת עמה שום בשורה חדשה מכל סוג שהוא, עם כל הכבוד לכמה אתגרים חדשים שנראים למעשה, פחות או יותר, בדיוק אותו הדבר כמו קודמיהם. בהתאם, זאת גם אחת התוכניות שעליהן נהוג לומר שהמתחרים לא מתחלפים בהן, רק הפרצופים - וגם זה לא תמיד נכון, כפי שיעידו כמה מהמתחרים שחוזרים שוב לעונה הנוכחית אחרי שמעדו במקצי העונה שעברה. גם בגזרת הצוות: אלה שוב אסי עזר ורותם סלע מכאן, ושוב רותם ישראל וניב רסקין משם, ושוב מסדר השרירנים מנסה את מזלו במשחק המטופש הזה, שהופך את הייאוש לקצת יותר נוח.
עקבו אחרינו גם באינסטגרם
האמת היא שזה ממש ממש בסדר גמור. זה אפילו נחמד. כמובן, כל המחלות מהשנה שעברה עדיין כאן, והתוכנית לוקה בהגזמה על כל אגפיה: ללא ספק, המשדרים ארוכים מדי, ונכון, יש דבר מה מעצבן בהתלהבות היתר של חברי הצוות מכל הפתעה כאילו מדובר באמת באירוע חסרי תקדים או בעל משמעות כלשהי ("דבר כזה עוד לא ראינו" - למי זה בדיוק אכפת?), אלא שבאווירת העייפות הכללית, ההגשה הנקרעת-מצחוק של סלע ועזר ששוכללה בתכנית הזאת לכדי שלמות יותר מאשר בכל תכנית אחרת בהובלתם, והפרשנות החביבה-בכל-זאת של ישראל ורסקין - "נינג'ה ישראל" היא ממילא בגדר פרודיה על אירוע ספורטיבי, ולכן גם את תכונותיה המעצבנות צריך שלא לקבל באופן רציני עד כדי כך.
בסופו של יום, מדובר באסקפיזם נחוץ ונדרש, כמעט ללא הנצלנות או של ריאליטי מסוגים אחרים או יומרה לייצג דבר מה חשוב יותר. אל דאגה, ממילא במבזקים של חצות כבר יופיע איזה דיווח שיעשה לכולנו חשק ליפול למים מיוזמתנו. אך בעוד אנחנו חוזרים בצער למסלול המכשולים האמיתי להכעיס שלנו - המקצה השני של מכשול הבחירות כבר ממש מעבר לפינה! - יש על מי להישען: אם להסתמך על העונה הקודמת, שבה התפרש חצי הגמר על פרק זמן אינסופי, "נינג'ה ישראל" תהיה כאן גם שנצטרך לטפס על קיר הרכבת הממשלה.