האלבום החדש של ארקטיק מאנקיז, "Tranquility Base Hotel & Casino" שיוצא מחר (שישי), נפתח במשפט הבא: "בסך הכל רציתי להיות אחד מהסטרוקס, עכשיו תראו איזה בלגן גרמתם לי לעשות". אלכס טרנר בחר בו להיות השער שדרכו נכנסים לאלגוריה הפוסט-אפוקליפטית שלו על עולם רטרו-עתידני, שבאמצעותה הוא מנסה לומר משהו על עולמנו אנו ומקומם של הבידור, האמנות, הפרסום והטכנולוגיה בו. טרנר הוא כידוע בחור מאוד חכם ומאוד מוכשר, וחלק מהמסרים שלו מצליחים לעבור - אם אתם בעניין של להקשיב - אבל מבלי להתכוון הוא גם מצליח לסכם את האלבום כולו במשפט הזה: הנער משפילד שהעריץ את הסטרוקס, הקים להקה שהפכה להיות לא פחות - אם לא יותר - גדולה מהלהקה הניו יורקית ועל הדרך נהיה מיליונר, אכן עשה פה חתיכת בלגן.
"Tranquility Base Hotel & Casino" - על שם אתר הנחיתה הראשון על הירח ב-1969, מינוס החלק של המלון והקזינו - היה צריך להיות אלבום סולו של טרנר, או עוד פסקול שלו לסרט, ואז הכל היה הרבה יותר קל להכיל. כי זה מה שהוא, למרות שיש עליו את השם "ארקטיק מאנקיז" ועל אף שחבריו של טרנר ללהקה מנגנים בו, בצורה כזאת או אחרת. "טרנר והפסנתר", "אלכס עושה את הירח", "קופים בחלל", כל מיסגור מהסוג הזה היה מנמיך ציפיות ומקל על המפגש הראשוני - וגם על המפגש ה-12 - עם האלבום הזה.
כי אם "AM" - האלבום הקודם והחמישי של הלהקה, שהיה לטעמי הטוב ביותר שלה - פילג את המעריצים, "Tranquility Base Hotel & Casino" הוא כבר עילה למלחמת אזרחים, גם כאן וגם בגלקסיות רחוקות. זה אולי נשמע חמור יותר ממה שזה באמת, אז אני אחדד ואומר שלא רק שאני לומד לאהוב את האלבום הזה בכל פעם קצת - ובאמת רק מדייט מספר 10 אפשר לדבר על אופציה למערכת יחסים כלשהי, עד אז זה משחק גישושים די מתסכל, אבל אלבום של ארקטיק מאנקיז זה לא. או לפחות לא גרסת הארקטיק מאנקיז שהם עצמם הציגו בפנינו מאז 2006. הם השתנו לאורך השנים ומאלבום לאלבום, בוודאי, הרי כבר מההתחלה טרנר הצהיר ש"מה שאנשים אומרים שאני - זה מה שאני לא", אבל הפעם הלהקה שברה הכי שמאלה שאפשר ושלא בטובתה יצאה - אני מתנצל מראש על משחק המילים - מגבולות כדור הארץ, ברמת ה - ושוב סליחה - אבודים בחלל.
לפני שהכניס את חבריו מאט הלדרס, ג'יימי קוק וניק אומאלי לאולפן בפריז, כתב טרנר את "Tranquility Base Hotel & Casino" לבדו על הפסנתר בביתו באל.איי בלילות טרופי שינה בזמן שבת זוגו הדוגמנית טיילור באגלי מנמנמת. בין ההשראות: אביו הג'אזיסט, סרג' גינזבורג, האלבום האדיר "Born to Be With You" של דיון, פסקולי סרטים של ז'אן פייר מלוויל והשיר "Dress Rehearsal Rag" של לאונרד כהן (שעוסק במחיר התהילה ובאמן שמתמודד עם נפילתו מהפסגה ושוקל התאבדות). המוטיבציה: לעשות משהו אחר אחרי ההצלחה הגדולה של "AM", כשארקטיק מאנקיז כבר מתויגת בתור אחת מהלהקות הכי גדולות וחשובות בעולם. בניתוח הפסיכולוגי הפשטני ביותר - לא שלו, שלי - זה הולך ככה: לא לשחק את המשחק, לא לעשות מה שמצפים ממך, להראות שגם הוא יכול להשתנות ולהתנסות, כמו שניים מגיבוריו ג'ון לנון ודיוויד בואי. ב-40 דקותיו, מעבר לשמות שזה מכבר הוזכרו, אפשר לחוש גם בהשפעותיהם של ג'וש טילמן, הוא פאד'ר ג'ון מיסטי, של טיים אימפלה והביץ' בויז של "Pet Sounds", גם של פרויקט הצד של טרנר, הלאסט שאדו פאפטס. כולם נכנסו ביחד לטרנספורטר באיזה לאונג' סבנטיזי ומצאו את עצמם בטאקריה אפלולית בחלל, רחוקים שנות אור מהבית.
יש קטעים מוצלחים ב-"Tranquility Base Hotel & Casino" - למשל שיר הנושא והשיר הפותח "Star Treatment", אבל הוא נטול אופציות ליזיזות מיידית, שלא לדבר על פזמון שתשיר לעצמך אחרי שהמוזיקה נגמרת - להוציא אולי את זה של "Four Out of Five", הקטע הטוב באלבום. טרנר יודע לשחק עם מילים, גם הפעם יש לו רגעים מבריקים של מודעות עצמית, כמו למשל "אני כל כך חרטטן, אני צריך לבלות פחות זמן בברים ולחפור לזרים על אמנויות לחימה ועל כמה אני מכבד אותם", או "האם את חוגגת את הצד האפל שלך ואז מצטערת שבכלל יצאת מהבית?", אבל בואו - העולם לא צריך את אלכס טרנר הגדול בשביל תובנות והטפות על מקומה של הטכנולוגיה בעולמנו ועל מה עשו הרשתות החברתיות ליחסים הבינאישיים ואיזה נורא זה שאנשים חיים היום רק באינסטגרם ואוי הטראמפ הזה.
אתה מאוד רוצה להתאהב באלבום חדש של להקה אהובה עליך, אבל "Tranquility Base Hotel & Casino" מאתגר מדי. הוא נעים ועדין, ואני לא אומר שהוא לא מתאים להסתובב בפטיפון בשבת בבוקר או לתת חוויה אחרת לגמרי באוזניות, שם הבס והאורגן חושפים את עצמם. אבל בעוד על "AM" כתב מישהו "זה האלבום שהילדים שלכם יקשיבו לו בעתיד בזמן שהם מדמיינים שהם חלק מדור שהם בכלל לא נולדו אליו", למרבה הצער זה לא המצב הפעם. מי אני שאשאל מישהו כמו טרנר למה הוא מרגיש את הצורך להיות מיוחד יותר ממה שהוא כבר בכל מקרה, כלומר מה רע בדיי ג'וב שלך, אבל אם הוא קורא את הביקורת הזאת, בכל זאת יש לי בקשה קטנה: בפעם הבאה פחות ספייס קאובוי, יותר גנגסטר של אהבה.