אמן מסוג אחר: סיפורו של החלוץ היהודי זיגמונט שטויירמן

"זיגמונט שטויירמן, כהרגלו השחקן העצלן ביותר על המגרש, הבקיע שלושה שערים". כך בחר כתב בעיתון הפולני "פרזגלאד ספורטובי" למתוח ביקורת על אחד החלוצים הבולטים במדינה בשנות ה-20'. איזה ציטוט מופלא זה! במספר מילים הוא תופס את הדמות ומאפשר לקורא לחוש אותה גם בחלוף כמעט מאה שנה. שטויירמן, שנורה למוות על ידי חייל נאצי שיכור בגטו לבוב בדצמבר 1941, הפך לנצחי בזכותו.

סיפורי הנספים שמתפרסמים ביום השואה נוטים, מטבע הדברים, להיות קודרים, אך זה לא בהכרח צריך להיות כך. חייו של שטויירמן, שנקטעו בגיל 42, היו לפי העדויות שניתן למצוא בארכיונים של התקשורת הפולנית, מלאים ומרתקים. לו היה משחק בימינו, היו אומרים עליו שהוא לא מיצה את הפוטנציאל ובזבז את כשרונו העצום, אך בפולין של שנות ה-20' הכדורגל היה שונה בתכלית. הוא לא היווה מקור אמיתי לפרנסה, לא היה מונדיאל, לא היו אליפויות אירופה, לא נערכו מפעלים שונים במסגרת אופ"א שהוקמה בכלל ב-1954, וגם לא היו שידורי טלוויזיה. המשחק היה בעיקר שואו, שהיה אמור לגרום הנאה למשתתפים ולקהל, ובכל הקשור לכך מעטים התחרו בשטויירמן. הוא היה אליל הקהל המקומי, אנשים נהרו לאצטדיון כדי לצפות בו. הכוכב, מצדו, נהנה ממעמדו וניצל אותו על מנת לכבוש לבבות של צעירות לא מעטות. הוא פשוט עשה חיים.

זיגמונט שנולד ב-1899 היה כדורגלן עם נפש של אמן, הילד הצעיר ביותר במשפחה מפוארת בעיר סמביר, שנמצאת כ-70 קילומטרים דרום מערבית ללבוב, ועברה במהלך תקופה קצרה למדי מהאימפריה האוסטרו-הונגרית לידי אוקראינה ואז לפולין. אביו, יוזף שטויירמן, היה ראש העיר היהודי הראשון בהיסטוריה של סמביר. אימו אאוגוסטה היתה פעילה מאוד חברתית וניהלה ארגוני תרבות יהודים רבים. האחות הגדולה, סלומאה, היגרה עם בעלה לארצות הברית בסוף שנות ה-20' והתפרסמה לימים בשם סלקה וירטל כשחקנית קולנוע ומחזאית. היא כתבה בין היתר את התסריט של לסרט אנה קרנינה שצולם ב-1935. אחיו, אדוארד שטויירמן, היה פסנתרן ומלחין ידוע, וגם הוא חצה את האוקיאנוס לארצות הברית ב-1938 כדי להימלט מהנאצים.

למעשה, העניין הרב שגילה זיגמונט הקטן בכדורגל היה חריג למדי במשפחתו. במהלך מלחמת העולם השניה הוא נסע ללמוד כלכלה בווינה, שם שיחק במגוון קבוצות, כולל במועדון שהפך לימים לאוסטריה וינה. ב-1920 חזר שטויירמן לעיר הולדתו והצטרף לקבוצת קורונה סמביר, וכעבור שנה נדד לעיר הגדולה ולבש את מדי חשמונאי לבוב.

חשמונאי, שהוקמה ב-1908, היתה הקבוצה היהודית הטובה ביותר בפולין בפער ניכר. הכדורגל היה פופולרי מאוד בלבוב, ולא לחינם נערך ב-1926 דווקא בה משחק הידידות היוקרתי של פולין נגד טורקיה ב-1926, לעיני 10 אלף צופים. היה זה משחקו הראשון של שטויירמן במדים האדומים-לבנים, והוא חגג את הבכורה עם שלושער כביר תוך 21 דקות במחצית השניה, בדרך לניצחון 1:6. כל לבוב סגדה אז לגיבור המקומי.

ב-1927, כאשר הוקמה הליגה הפולנית במתכונתה המיוחדת, זו היתה הקבוצה היהודית היחידה שנכללה בה, ועונת הבכורה של שטויירמן על הבמה הגדולה היתה חלומית. חשמונאי אמנם סיימה רק במקום ה-11 מתוך 14, אבל החלוץ האימתני שלה הפציץ 24 שערים ב-23 משחקים. שבעה מתוכם נכבשו בבעיטות חופשיות, וזה לא מפתיע – שטויירמן היה ידוע כאשף הכדורים הנייחים, עם בעיטה אדירה מכל טווח. בעונת 1928 דורגה חשמונאי במקום ה-13, עם שישה נצחונות בלבד ב-28 משחקים וירדה לליגה השניה, על אף 17 הכיבושים של הכוכב הגדול.

ב-1928 רשם שטויירמן גם את הופעתו השנייה (והאחרונה) בנבחרת, שולב כמחליף למשחק הידידות מול ארצות הברית ונכנס להיסטוריה. האמריקאים הובילו 2:3 בדקה ה-89, כאשר נשרק פנדל לטובת המארחת. התיעוד של העיתונאי מצ'יסלאב שימקוביאק מתאר זאת כך: "קיבלנו פנדל, והמבוכה בשורות הנבחרת היתה גדולה. אף אחד לא רצה לקחת את הבעיטה. היו הרבה עצבים ואמוציות בדיונים, וזה לקח הרבה מאוד זמן. לבסוף, זיגמונט שויירמן, חלוץ חשמונאי לבוב, ניגש לנקודה הלבנה. זו היתה החלטה נבונה כי הוא הבועט הטוב ביותר שלנו של כדורים נייחים ופנדלים. הוא ניגש לכדור באיטיות ושיחרר בעיטה חזקה. השוער ניחש נכון את הכיוון וזינק, אך לשווא. הכדור העוצמתי פגש את הרשת. לא הפסדנו את המשחק. אנחת רווחה נשמעה על הדשא וביציעים". ובכך, עומד המאזן הסופי של שטויירמן בנבחרת פולין על ארבעה שערים בשני משחקים.

הירידה של חשמונאי הביאה למעבר הגדול בחייו. ויסלה קראקוב זכתה בשתי האליפויות הראשונות של פולין, ולגיה ורשה הכריזה על מבצע לעצירתה. המועדון מהבירה חלם להדיח את ויסלה מהפסגה, ולצורך כך שכנע את שטויירמן לעזוב את לבוב ולנדוד לעיר הגדולה. תוך משחקים ספורים הוא הפך ליקיר האוהדים בזכות הביצועים הנהדרים. כפי שנכתב בספרו ההיסטורי של אנדז'יי גובאז'בסקי, "שטויירמן הפך לאליל היציעים. גבוה, רזה, אך חזק מאוד, יפה תואר ומוכשר מאוד, הוא היה שחקן ענק".

וזה בא לו בקלות. לפי העדויות, שטויירמן שנא להתאמן, לא הקפיד על משמעת, ולא השתתף במאמץ ההגנתי במהלך המשחקים. הוא הפגין לא פעם עצלנות, ויש הטוענים שחיפש בחורות ביציעים במהלך המשחקים כדי ליצור איתן קשר עין. המעבר ללגיה הגיע בגיל 30, כאשר כושרו הפיזי ירד מעט בכל מקרה, והוא היה עצלן אפילו יותר. ואולם, כאשר הכדור הגיע לרגליו, הוא היה בלתי ניתן לעצירה. לפי הארכיון, פגעו במשחק נגד קאטוביץ לא פחות משש בעיטות של שטויירמן בקורות ובמשקוף שער היריבה ועיקמו אותו בסופו של דבר. האם זה אכן היה כך, או אולי זו אגדה יפה? למה לנו לפקפק במקורות? הרי זהו סיפור פנומנלי בכל קנה מידה.

"זיגמונט חיכה למסירות מדויקות כדי לשחרר את הבעיטות שלו בעמידה. בגילו, שיא הקריירה כבר היה מאחוריו", קובע אחד הציטוטים שנמצא בארכיון. שטויירמן הבקיע שמונה שערים ב-17 המשחקים בהם שותף במדי לגיה, אבל זה לא הספיק לה – האליפות הוחמצה על חודן של שלוש נקודות.

בתום העונה חזר שטויירמן לחשמונאי, והגרסה המקובלת לעזיבתו נעוצה במרד של שחקני לגיה נגדו. הגעתו שברה את האידיליה ששררה בין שלושה החלוצים הפותחים של הקבוצה – יוזף נאברוט, מריאן לאנקו ויוזף צ'ישבסקי. הכוכבים, שהיו מיודדים, קינאו לא פעם במעמדו של שחקן הרכש, התלוננו על היעדר השקעתו, ובסופו של דבר גרמו להתקוממות בחדר ההלבשה נגדו. וכך הסתיימה ההרפתקה של הכוכב היהודי בבירת פולין, במהלכה ניהל על פי הדיווחים אינספור רומנים לוהטים.

אחרי שלוש שנים נוספות בלבוב, חזר שטויירמן לסמביר, שיחק בקורונה הקטנה ועבד במקביל בבנק מקומי. בשלב מסוים, כאשר העברה העיר לידי ברית המועצות, סגרו השלטונות את קורונה וייסדו במקומה את קבוצת דינמו סמביר. שם המשיך שטויירמן לשחק להנאתו עד גיל 40, לפני שהגרמנים השתלטו על האזור ושלחו אותו לגטו. בדצמבר 1941 נרצח אחד מגדולי הכדורגלנים היהודים בפולין בכל הזמנים.

מפתיע לגלות כי בעוד הפולנים זוכרים את ההיסטוריה ומבצעים גם בימים אלה מחקר מקיף אודות תרבות הספורט היהודית במדינה לפני מלחמת העולם השניה, הרי שעד היום לא פורסם דבר אודות שטויירמן בשפה העברית. אין לו עמוד ויקיפדיה (למעשה, ערך זה חסר אפילו עבור חשמונאי לבוב כולה), וחיפוש בגוגל מעלה אפס תוצאות. הכתבה הזו מתקנת מעט את העוול ההיסטורי, אבל יש עוד הרבה נושאים מרתקים שמחכים לתורם – וזה קורה אצלנו בדרך כלל רק ביום השואה.