וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא מרתק: "מרותקת" של יעל נאמן רק מגרד את פני השטח

2.4.2015 / 10:00

"מרותקת", המציב במרכזו נערה שנענשת על ידי הוריה בריתוק לחדרה, משתמש בשפת צעירים שאינה אמינה ומעביר בסך דמויות מעניינות שלא זוכות להתעמקות מספקת

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
מחוברת לעולם גם מתוך החדר. מתוך כריכת "מרותקת"/מערכת וואלה, צילום מסך

ביום ראשון איה בורחת מהבית. טוב, זה לא דרמטי כמו שזה נשמע: חודשיים לפני יום הולדתה ה-17, איה בסך הכל כותבת להוריה פתק עוקצני שמסתיים במילים "הלכתי. מתישהו אחזור. או שלא", אך היא שבה לאותו בית בדיוק למחרת, אחרי לילה אחד אותו בילתה אצל חברה. את הוריה זה לא משעשע כלל, והם מרתקים את נערת הסנדוויץ' לשארית השבוע – שארית שבוע שמהווה את "מרותקת", ספרה החמישי של יעל נאמן.

ההתחלה המעט אנטי-קליימקטית הזו היא לא הפעם האחרונה בספר בו תקווה שמשהו גדול יקרה או דאגה לדמות כזו או אחרת מתפוגגת כמעט כלא היתה. אפילו איה עצמה אומרת באמצע השבוע: "אפשר לחשוב שעשיתי משהו נועז. שהתקנתי סולם גנבים מחזיות והשתלשלתי מקומה עשירית, שצרכתי סמים קשים, שהשתכרתי והגעתי למיון, שכבתי עם מישהו שהכרתי ברחוב ונכנסתי להריון. אז זהו, שממש-ממש לא. בסך הכול 'ברחתי' ללילה אחד, אם אפשר לקרוא לזה בריחה, וישנתי אצל חברה. למחרת חזרתי. זה הכול".

איה מגדירה את עצמה כמישהי שב"אמת או חובה" תמיד בוחרת בחובה, משום ש"זה תמיד עדיף בעיני על וידויים". בתחילת הספר היא מספרת: "לבהות בתקרה הייתה האמנות שלי. חיטטתי לי במחשבות, כמו שאחרים מפוצצים לעצמם את הפצעים על הפנים". במהלך השבוע הזה, רוב מה שהיא עושה זה בהייה מטפורית בתקרות וסדקים שונים: הקשר עם אחיה, אמיר, שעזב את ישראל בגיל 9 לארצות הברית ועכשיו הוא כבר בן 25, מטריד ומרתק אותה מאוד. למשך השבוע היא תוהה גם על קנקנם של קשרים אחרים - משפחתיים וחברתיים כאחד.

יעל נאמן. קשקה סיקורה,
מגרדת את פני השטח. יעל נאמן/קשקה סיקורה

ההחלטה של נאמן להציב את הסיפור בעידן המודרני, הדיגיטלי, מעניקה לו נופך אחר. להיות מרותקת ב-1960, למשל, אמר דבר אחר לגמרי ממה שזה אומר כיום. כיום איה בסך הכל מוגבלת לנקודת וויי-פיי אחת: בחדר שלה, עם המוזיקה והפייסבוק והסקייפ והאימייל שלה, היא כלל לא מנותקת מהעולם. חבריה ממשיכים לבוא לבקר, עם או בלי התראה, וגם האנשים הרחוקים ממנה ביותר – בין אם גיאוגרפית או לא – נמצאים בסך הכל במרחק של לחיצת כפתור.

ובתוך המציאות הזו איה נעה, נעה בין הדברים שהיא עדיין לא יודעת (הדברים שהוריה לא סיפרו לה על אחיה, סטוץ קצר בין שניים מחבריה הקרובים ביותר) – ובין מה שאחרים לא יודעים עליה (מה בדיוק קרה שם, בארצות הברית, במפגש עם אמיר?). במובנים מסוימים מדובר בספר על פרידה, בין אם מטפורית או פרקטית, מדברים ואנשים ומחשבות, פרידה שתפנה מקום לקשרים חדשים, אמיתיים יותר.

"מרותקת" לא נטול רגעים אנושיים נעימים. חילופי המכתבים בין איה ואמיר מעניינים ומספקים כמה מהרגעים היפים ביותר בספר. נניח, כשאיה כותבת לאחיה על סבתה שלהם, שמדי יום הולדת מצרפת תמונה חדשה של נכדיה לקולאז', "ובמקום לחשוב כמה היא מזדקנת היא רואה כמה אנחנו גדלים". אלא שבעוד המכתבים מרגישים אמיתיים, הדיאלוגים לא פעם לא צולחים את מבחן האותנטיות: כמה נערים אתם מכירים שמשתמשים ב"לכן" ו"ובכן" על בסיס קבע? כמה ילדות בנות תשע אתם מכירים שמשתמשות בצירוף "אם כי"?

ויש ל"מרותקת" בעיה נוספת, קרדינלית יותר. אמה של איה למשל מתוארת כמי ש"הייתה שונה מכל האמהות שמסביבנו, דיברה הרבה פחות מהן ונראתה אחרת" - בסיס מסקרן, עם סיפור רקע מעניין וטרגי עוד יותר, אבל שם פחות או יותר זה נגמר. כנ"ל לגבי הדמות המעניינת האחרת בסיפור - אמיר - ומספר דמויות מעניינות אחרות, שמבליחות לרגע, ונעלמות. לעתים הן נשארות, אך נאמן בסך הכל מגרדת את פני השטח, ולא יותר. זה קצת מאכזב, ומביא לכך שגם הקורא מרגיש בסופו של דבר במעין ריתוק, כאילו מסתירים ממנו דבר מה, כאילו גם לו אסור לעזוב את החדר.

"מרותקת" / יעל נאמן, הוצאת כתר, 187 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully