בשנות ה-50' של המאה הקודמת היה מאיר הר ציון האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון. במאה הנוכחית הוא הטיף למדיניות אסונית, שימש כלי פוליטי בידי הימין הקיצוני והיה לסמל חינוכי. האיש היה מיתוס, ובצדק. גם יהודה המכבי הוא מיתוס אבל אין איש סביר (חוץ מממשלת ישראל) שינהל מדיניות על פי תובנות של אדם שנולד 150 שנה לפני הספירה.
"השלום עם מצרים היה טעות איומה", הגיב הר ציון על הסכם סאדאת-בגין, "אסור היה לנו להחזיר את סיני". הוא לא היה מדינאי או פוליטיקאי, גם לא מומחה ליחסים בינלאומיים או סתם דוגמא ליחסי שכנות. הוא היה בין השאר, ובדומה למדינת ישראל, קורבן לטראומה שלו עצמו. בשנת 1951, כנער בן 17, הוא ואחותו שושנה בת ה-14 חצו את הגבול בטיול בבטייחה בשפך הירדן, וחטפו מכות והשפלות מחיילים סוריים. אין שום דרך בעולם למחוק מנער בן 17 את האירוע הזה, בייחוד את כשל האחריות למה שקרה לאחותו בת ה 14: שש שנים אחר כך נרצחה שושנה בידי בדווים במהלך טיול לפטרה. בתגובה, נקם הר ציון ברצח ארבעה בדואים.
למזלה הטוב של מדינת ישראל וצה"ל, הטראומה של הר ציון ויכולתו החיילית עשו את ההבדל בין הצבא המדולדל ברוח ובחומר של אז, לבין צבא שיכול להתמודד מול האיום הקיומי האמיתי שהיה בימים ההם. הגבולות היו פרוצים לכל פלאח שרוצה לחזור לכפרו, לכל כנופיה שחודרת או צבא שמאיים לנקום את תבוסת המלחמה.
מיתוס הר-ציון: הלוחם שגם מבקריו העריצו
פרידה מהלוחם הגדול מאז בר-כוכבא
ממי נוער הגבעות למד?
הנער ארך הרגליים, בעל אומץ הלב הגובל בפטאליות שחי את השטח מנעוריו וחצה את הגבול כדי להכות את האויב היה מודל ראוי לחיקוי. גם צה"ל וגם המדינה היו זקוקים למיתוס הגיבור היהודי החדש שצמח מן האדמה, והר ציון שירת בגדול את הצורך הזה. היה לו מפקד (אריק שרון) שגיבה אותו ומנהיג (בן גוריון) שהעלימו עין ממעשים שדגל שחור מתנוסס מעליהם.
בינתיים, הזמן רץ ואיתו ההיסטוריה. הצרכים האסטרטגיים השתנו. יחסי הכוחות השתנו. העולם השתנה - הר ציון לא השתנה. ה"ערבים" לגביו היו אויב נצחי. לא מדובר בהסבר שנובע מפסיכולוגיה בגרוש, אלא בתשתית רגשית שהוא עצמו נתן לה ביטוי במעט מילים ובהרבה מעשים. כשכתב (עם נעמי פרנקל) את "פרקי היומן" שלו, כך תיאר את הדרך לפעולת תגמול : "ההרגשה היא של רצון עז להכות, להכות במלוא עוצמת הכוח. למוטט ולהרוס כל מה שיעמוד בפנינו". זה אולי נכון לחוש כך כשאתה הולך ראש בראש על החיים ועל המוות, רק הטוטאליות של "להרוס כל מה שיעמוד בדרכנו" כמסר כתוב לעם ולעולם שנשמע כמו מלאך הנקמה הקרב. גורו לכם גברים נשים זקנים וטף.
כאשר אריק שרון נאנס לבצע את תכנית ההתנתקות מעזה קרא הר ציון לחיילי צה"ל לסרב "אם תקום פה מדינה פלסטינית", הסביר, "זה יהיה תחילת הסוף שלנו. הפלסטינים, בשטחם, לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מלמרר לנו את החיים בצורה כזו שאנחנו נסתלק. אם חס וחלילה זה יקרה, זה יהיה תחילת הסוף". הפיתרון שלו הוא פשוט : "צריך להגיע למצב שלערבים לא יהיה כדאי לגור פה".
לפני המון שנים נקלעתי לסכסוך בין הר ציון לבדואים משבט המזאריב שלחמו עם צה"ל מאז מלחמת השחרור (ועד היום). תמורת אדמתם שנלקחה מהם באזור נצרת הם קיבלו שטח באזור סירין - במדרונות היורדים לבקעת הירדן מחוות שושנה אותה קיבל הר ציון בנוהל תמוה ממנהל מקרקעי ישראל. את הבקר שלהם השקו במי המעיין הקטן שנבע שם. יום אחד הם מצאו שהמעיין מגודר ובעצם הועבר לשטחו של הר ציון. הנגזל, יוסוף מזאריב שהיה גשש בצה"ל, פנה אלי כחברו. בשטח כבר הסתובבו אברהם יפה ורחבעם זאבי כמתווכים.
לבדואים הייתה ניירת מסודרת, להר ציון היו עקרונות. אם זה היה יהודי הוא לא היה מעז (אני זוכר את הנימה לא את המילים המדויקות), אמר לי יוסוף. זה לקח אולי שנה, הבקר של יוסוף שתה ממיכלית צבאית קטנה שארגנו לו, בסוף הר ציון וויתר על המעיין, לא על העקרונות. כפי שניסח אותן בעצמו בראיון לעפר שלח : "בלי שטח אדמה, הכול הבל הבלים". קין ונערי הגבעות לא היה מנסחים את זה טוב יותר.
לכל הטורים של רן אדליסט בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il