החינוך בישראל לגילאי שלוש עד 15 הינו חובה וחינם, בעוד מגיל 16 ואילך עדיין מוגדר חינם אך לא חובה. למעשה ההורים מממנים חלק לא מבוטל מההוצאות של בתי הספר והגנים הכלולים בחוק לימוד חובה. המימון מההורים מיועד בעיקרו להוצאות שאינן הוצאות הוראה. חשיבות הוצאות אלה היא רבה ואין לזלזל בהן בעיקר כי הן מהוות עבור הורים רבים את ה"הנשמה היתרה" שאינה מתאפשרת על ידי התקצוב של משרד החינוך, ומהתוספת של הרשות המקומית, אשר לרוב הינה חלשה - מכאן חשיבותו הרבה של המימון מההורים.
האימהות והאבות מממנים תמיד את הוצאות הטיולים המסיבות - ולא רק בסוף השנה, את סל התרבות ופעילויות חברה אחרות. כמו כן הם משתתפים לעתים קרובות במימון רכישה של ציוד קבוע שמתבלה עם הזמן, כגון מחשבי-לוח, ספרים, תלבושת, ציוד אור-קולי וציוד אמנות. הוצאות ההורים בגין חינוך הסתכמו בשנת 2012 בלא פחות מ-15 מיליארד שקלים - שמהווים כ-30% מכלל ההוצאה על חינוך בישראל. ראוי לציין זאת בייחוד לאור מגמת הגידול באי-שוויון בהכנסות בין העשירונים השונים בישראל, העלאת המסים הבאה עלינו לרעה והקטנת חלקה של הממשלה במימון שירותים ציבוריים שהיקפם גדל בשנים האחרונות.
בשנת 1997 ההוצאה המשפחתית בגין שירותי חינוך עמדה על 4.3%. כיום ההוצאה עבור שירותי חינוך עומדת על 5.4%. הגידול עשוי להעיד על שינוי טעמים וסדרי עדיפויות, אך העובדות מדברות בעד עצמן נטל ההורים גדל ויגדל עוד יותר לאור שורת הגזירות הקרובה- קיצוץ בהשתתפות ההורים בתשלומים עבור הצהרונים והקפאת תכנית יום לימודים ארוך בבתי הספר. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2010, משק בית בחמישון העליון הוציא 2,718 שקלים בממוצע בחודש עבור "חינוך, תרבות ובידור", זאת לעומת 926 שקלים בממוצע שהוציא משק בית בחמישון התחתון פי 2.9. ההוצאה הממוצעת של משק בית עבור שירותי חינוך, הכוללים שכר לימוד, קורסים, חוגים ושיעורי עזר, הסתכמה בחמישון העליון ב-958 שקלים בחודש, לעומת 484 שקלים בממוצע בחמישון התחתון פי שניים. ניתן לשער כי פגיעה במסגרת תקציב החינוך תגדיל בהכרח את חלקה של ההוצאה הפרטית עבור חינוך ובהמשך ישיר - תגדיל את האי-שוויון בחינוך.
כך, הלכה למעשה, נוצר תהליך היווצרות של פערים חינוכיים. מעמד הביניים והמעמד הנמוך יצטרכו לשלם יותר עבור צהרונית ומורים פרטיים, כי להורים אין זמן פנוי לעבודה פרטנית עם הילד בשל ביטול יום לימודים ארוך. ההורים המבוססים "עוקפים" את נקודת הפתיחה המוענקת במסגרות החינוך החובה על ידי השקעה נוספת בחינוך ילדיהם בגיל הרך, חינוך משלים וסיוע ניכר במימון הלימודים הגבוהים שלהם. בדרך זאת הם מקנים לילדיהם יתרון בהתמודדויות הצפויות להם בהמשך החיים.
לאור זאת, עולות שתי מסקנות מתבקשות, שהראשונה בהן שאובה מהניסיון שצברתי כאם: מדינת ישראל חייבת לקבל אחריות ולהשקיע בחינוך והרבה, הן בתשתיות והן בשעות הוראה ותכנים. אין מקום למילה חיסכון בכל מה שנוגע לחינוך, כיוון שאחרת, יצר ההישרדות שטבוע בנו ההורים ימשוך את השמיכה הקצרה מעל רגלינו ויעביר אותה באופן טבעי לילדינו, בדמות השלמות רשמיות ובלתי רשמיות. שנית, יש להשקיע משאבים ציבוריים באופן דיפרנציאלי כדי לפצות על אי יכולתן של השכבות החלשות לגייס ממשאביהן העצמיים את המקורות הנחוצים לחינוך ילדיהן, בעיקר כי יש כאלוה שהשמיכה קצרה אפילו לרגליהם שלהם.
הכותבת היא סמנכ"ל תנועת הכל חינוך, לקידום החינוך בישראל