במובנים רבים, קשה לדמיין כיצד תיראה הוראת נושא השואה, - ובעצם ההוראה של כל נושא - בעוד 100 שנים. כבר כיום אנו רואים שתפקידו של המורה בתור מתווך הידע, הערוץ המרכזי שדרכו עוברת ההבנה של התלמידים את העולם, מאותגר ומוצבים מולו סימני שאלה רבים. כבר כיום, נראה לעתים כי התפיסה של ספר, מחברת וכיתה לא מתאימה עוד. אנו חיים בעולם חזותי, עולם של תמונות זזות במהירות, ומקומן של המלים - המדוברות והכתובות - נדמה כהולך ונעלם. אז מה יהיה בעוד מאה שנים?
שואה, זיכרון, עתיד - עוד מאמרים בפרויקט:
בעוד מאה יציינו את יום השואה בתשעה באב? / אברהם בורג
כל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו היה בשואה / פרופ' עופר שיף
מה נשתף בעוד מאה: דור האינטרנט מתעד הכול / דניס ויטצ'בסקי
הזווית הגרמנית: בעוד מאה נכיר יותר טוב את היהודים? / ליסי קאופמן
האם תהיה כיתה? תהיה בכלל מורה? האם עדיין נעמוד ונדבר, ננסה להסביר במילים לתלמידים איך זה קרה? איך ייתכן, שבני-אדם כה רבים ויתרו על חירותם, על עצם אנושיותם, והוציאו לפועל מעשי אכזריות כל-כך בלתי-נתפסים? הרי כבר כיום, נראה כי המסעות לפולין מנסים להשלים, אם לא להחליף, את לימודי השואה במסגרת הכיתתית הרגילה.
חוויה חושית
אפשר להציע שלושה כיוונים אפשריים, ליחס העתידי של החברה להוראת השואה. מצד אחד, ניתן בקלות לדמיין מצב בו נכנסים התלמידים למכשיר של מציאות מדומה, דרכו הם חווים את השואה מנקודות מבט שונות - של קצין גסטאפו, של אסיר במחנה... יש באפשרות הזו משהו כמעט טבעי, כאשר מסתכלים על הכיוון הנוכחי בו צועדת החברה: הצורך בחוויות חושיות מיידיות וחזקות, הקושי להפעיל את הדמיון והמחשבה העצמאיים. קל להניח, שבעוד מאה שנים ניתן יהיה לספק חוויות מוחשיות וממשיות מאוד כמעט של כל דבר, ובכלל זה גם של השואה.
חוויות כן, אך האם עדיין נקרא לזה למידה? ואף יותר מכך - האם ניתן יהיה לדבר במצב כזה על הוראה? מה תפקידה של המורה במצב כזה?
מבחינה מסוימת, הקושי לדמיין את תפקיד המורה בעתיד, עם אפשרויות טכנולוגיות כה מתקדמות, עשוי גם להצביע על הכיוון הרצוי - על הצורך שלנו, כבר עתה, לשנות תפיסה. להפסיק לראות במורה מתווך ידע, ולחזור ולראות בו מחנך, מבוגר משמעותי עבור ילדים שזקוקים לעזרה, הנחיה והובלה בדיוק כמו פעם - אבל לא בהשגה של ידע, כי אם בעיבוד המידע ובהבנת הקשר והמשמעות של המידע הזה לחייהם.
מחובתנו להיות שם כדי לעזור לתלמידינו להבין את מה שהם רואים וחווים. אולי בעוד מאה שנים לא יהיה מקום ללמד את השואה; אך יהיה מקום רב, אולי אף יותר מאשר בעבר, לעזור לתלמידינו ולעצמנו ללמוד מהשואה, להפיק את לקחיה, להבין מתוך האירוע הזה איך ממשיכים הלאה.
אם לא נעשה זאת, אם לא נמצא את הדרך לשוב ולהפוך למשמעותיים עבור תלמידינו, אם לא נעצב מחדש את מקומנו ותפקידנו כמחנכים וכמורי דרך - ערכיים, חינוכיים, רוחניים - עבור תלמידינו, תמיד אורבת מעבר לפינה האפשרות השלישית: שבעוד מאה שנים יהיה עלינו עדיין ללמד את השואה, אך לא זו שאנו מלמדים היום. שואה אחרת, של מישהו אחר, שתקרה כי לא השכלנו ללמד, לא השכלנו ללמוד.
הכותב, רועי פרלשטיין-דביר, הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בבית-הספר התיכון "ברנקו וייס" בבית-שמש, ממקימי תנועת המורים