יש משהו בסבתא שלי, הגורם לי להרגיש שהיא האבטיפוס של כל הסבתות בעולם. תחושה זו אולי משותפת לכולנו, אבל סבתא שלי - 'גרנדממה', כפי שאנו מכנים אותה עד היום - אוצרת בתוכה, יותר מכל אדם אחר שאני מכיר, את הגרעין האבוד של העולם שנעלם. מספיק להיכנס למטבח ביום שבו היא רוקחת את ריבת החבושים שלה ולקחת שאיפה אחת מלוא הריאות, על מנת לעבור ברגע חד וחזק לעולם בו חיילים עות'מנים מגישים שושנה לאהובותיהם.
הייתי הנכד הראשון של סבתי, ולפיכך המפונק מכולם. בטיולי העגלה הקיציים הייתי מרים אצבע זקורה - וטבעת 'ביסלי בצל' היתה עוטרת אותה מיידית. מתחת העגלה היה תלוי מגש ועליו עציצים וצנצנות מים בהם היתה מייחרת ענפים שונים שהייתה קוטפת מגינות ירושלים, לנטוע בגינתה הפורחת.
פעם אחת קטפה ענף משיח ורדים וניסתה לשתול אותו מחדש בחצרה בעציץ גדול. היא זיבלה, השקתה וחשפה לשמש, אך דבר לא הועיל והייחור הלך וכמש. סבתא נעצה לצידו מקל מטאטא שיסמוך אותו, ולא הפסיקה לטפל ולהשקות, גם חודשים אחרי שהיה נראה שהוא החזיר את נשמתו לבורא. אף אחד מסביב לא האמין שהענף יחזור לחיים, והוא אכן לא חזר. אלא שדבר אחר ומופלא קרה: ממקל המטאטא שסמך את הורד הנבול בצבצו ביום בהיר אחד שני עלים בהירים, וניצן.