וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ילדי המלחמה חוזרים לרגעי הפחד

קולות הנפץ, הפחד, העצב והמראות הקשים. נאסר שמבארי בן ה-11 מבית חנון ונטע עמר בת ה-12 מניר עם מספרים על המלחמה ששינתה את חייהם

נאסר שמבארי (11), בית חנון

המלחמה החלה בעזה, שקרובה מאוד לעיר שלנו, בית חנון. לאט לאט המלחמה התקרבה אלינו, אבל לא חשבנו על זה כמעט, כי כל הזמן ההורים והמבוגרים אמרו לנו שזה לא יגיע עד אלינו, אז לא לקחנו את המלחמה ברצינות. יום אחד, בבית הספר, אמרו לנו שהמלחמה הגיעה לבית חנון וצריך לרוץ מהר הביתה, אז ברחנו כולנו. אני זוכר שזה היה מאוד מפחיד.

כשהגעתי לבית, ההורים הסבירו לאחים שלי ולי שצריך מעכשיו להיכנס לבתים ולא לצאת, כי זה מסוכן. שמעתי בום חזק וברחתי החוצה, ראיתי שכל האחים שלי והמשפחה בורחים לרחוב כדי להתרחק מהבית. בין הבית שלי לבית השכן יש רק קיר שמפריד ואת הבית של השכן הפציצו. בהתחלה הפציצו אותו עם טיל קטן בגג, זה מה שעושים בשביל להזהיר שעוד מעט יפציצו את כל הבית, אז יצאנו מהר לרחובות כדי להתרחק מהבית של השכן.

אחרי כמה דקות הפציצו את כל הבית, וזה היה בום אפילו עוד יותר חזק מהקודם. מאוד פחדתי, ואחרי שישנו כמה ימים אצל חברים מהשכונה שהבית שלהם לא נפגע, חזרנו הביתה וראינו שאין לנו דלת וחלונות. הכל התפוצץ. אני זוכר שהרבה ימים, כל ימי המלחמה, ישבנו בבית ולא יצאנו, כי היה מפחיד לצאת החוצה. כל כמה זמן, אבא שלי פתח לנו את המחשב עם גנרטור גדול שיש לו כדי שנשחק ולא נשתעמם. אבל בעיקר רק ישבתי בבית, וחיכיתי לשמוע בום.

כשנגמרה המלחמה, ההורים שלי הסכימו שנצא מהבית, אז קודם יצאתי לטייל, לראות מה שלום החברים שלי, ואחר כך גם חזרתי לבית הספר. כבר עברה שנה ואני זוכר את המלחמה טוב מאוד. כבר יש לנו דלת וחלונות חדשים, אבל מאז אני מחכה כל הזמן, ומפחד, שמלחמה כזאת תחזור. אבל יחסית לילדים אחרים אני חזק, כך גם אבא שלי אומר, ומצליח להתמודד. אני רק זוכר ומפחד שהמלחמה ההיא תחזור.

נטע עמר (12), ניר עם

בשבוע הראשון של המלחמה הייתי בבית. היה כיף לבלות עם כל המשפחה ולא ללכת לבית הספר. לאחר שבוע, נסענו לחצרים למקום שדומה לצימר, שם נשארנו יומיים. לאחר מכן נסענו מרחק של 45 דקות מהבית, למקום שנקרא קבוצת שילר, שם היינו קצת בטוחים, אבל לא ממש, כי היה חשש שגם לשם יגיעו הקסאמים והגראדים.

הרגשתי בעיקר פחד ועצב, אבל גם קצת שמחה בגלל שלא הלכתי לבתי הספר. אבל בסופו של דבר הלכנו לבית ספר מקומי באזור שילר. לא הרגשתי בטוחה, כי המורות לא רגילות למצב של סכנה, אז הלכתי לבית ספר במושב קדרון.

במלחמה הייתי בעד ישראל, כי זאת ארץ המולדת שלי. אך לקראת סוף המלחמה, ריחמנו גם על תושבי עזה משום שלהם נהרגו אלפים. בסוף המלחמה חזרנו הביתה, כשהממ"ד היה כבר מוכן. היה כיף לא להיות בבית ולראות מקומות אחרים, אך כאשר חזרנו היינו מאושרים, כי אין כמו להיות בבית.

אני לא מאחלת לאף אחד שיחווה את מה שאנחנו חווינו, להתרחק מהבית למשך חודש. התגעגעתי לבית, למקום הפרטי שלי, לפינה שלי. אני מקווה שהמלחמה לא תחזור, ושעם ישראל יחיה בשלום עם כל ארצות ערב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully