האלבום הצהוב

ההתרגשות לקראת הופעת האורח של קולדפליי בפרק יום ההולדת החגיגי של "הסימפסונים" ב-14 בינואר, כבר מורגשת ברשת. וזאת למרות שהם ממש לא הלהקה הגדולה הראשונה שמתארחת בסדרה. כולם התארחו ב"סימפסונים"! מי לא התארח ב"סימפסונסים"? נינט. חוץ ממנה – כולם.

בין יתר הסלבס שביקרו בעשרים השנה האחרונות בספרינגפילד ניתן למנות גם אינספור זמרים, זמרות ולהקות, שלא ויתרו על סמל הסטטוס הזה ועל ההזדמנות החד פעמית והקסומה לראות את דמותם מצהיבה ומסתמפסנת (לפני שאפליקציה פשוטה העניקה את הפריבילגיה הזאת לכלל האוכלוסיה).

אין ספק שמאט גראונינג מבין דבר או שניים במוזיקה – הוא כבר אצר את פסטיבל הרוק האלטרנטיבי המכובד All Tomorrow's Parties באמריקה ב-2003 ויעשה זאת שוב באנגליה במאי 2010. האהבה שלו למוזיקה ניכרת באמנים שהוא בוחר להזמין לתכנית (אומרים שדווקא מייקל ג'קסון הציע את עצמו), ובעלילות בהם אורחיו משולבים. גם אם אין להם זמן מסך רב והם לא אומרים יותר משני משפטים – וזה המצב בדרך כלל – הרגע הקט שבו הם מגיחים באמצע פרק של ה"סימפסונסים", הוא בדרך כלל כל כך מדויק ומבריק שהוא הופך את הפרק כולו ליום חג צהוב.

אם להתארח ב"סימפסונסים" לא היה אחד הדברים המגניבים ביותר שאמן יכול לעשות, מייקל סטייפ לא היה מסכים לצחוק בתכנית על האובססיה שלו לאיכות הסביבה ואלביס קוסטלו לא היה מסכים שהומר יקרא לו חנון. אבל זה כן הדבר הכי מגניב שאמן יכול לעשות, ואני מניחה שחוץ מהיום של טקס פרסי הגראמי, היום בו משודר הפרק שלהם ב"סימפסונסים" הוא היום היחיד שכוכבי רוק מתקשרים למשפחה ושואלים: ראית אותי בטלוויזיה??

לכבוד יום ההולדת העשרים של ה"סימפסונסים" אנחנו מצדיעים לעשר הופעות האורח המוזיקליות המעולות ביותר בסדרה (הסדר רנדומלי, הכבוד גדול). וסליחה ליו-2, גרין דיי, אירוסמית, הרד הוט צ'ילי פפרז, אן-סינק, בריטני ספירס וכל מי שעוד נשאר בחוץ.

אחד הדברים הטיפשיים ביותר שמו עשה זה לשפץ את הפאב שלו ולהפוך אותו לדאנס-בר. מהר מאוד מגלים הומר וחבריו שהם כבר לא מרגישים בבית בבר הטרנדי והמעוצב שהחליף את הפאב הביתי שלהם, אז הומר מחליט לפתוח פאב משל עצמו במרתף ביתו. הפאב במרתף של הומר הופך להצלחה כבירה. הוא אפילו מצליח להביא את אר.אי.אם לנגן אצלו בגראז' באמתלה של מופע צדקה למען הצלת יערות הגשם. וטוב שכך, אחרת לא היינו זוכים לשמוע את הגרסה המעולה של הומר ל "It's the End of the World as We Know It (And I Feel Fine)".

כשמו מסביר להומר שזה לא חוקי לפתוח פאב בבית, אומר לו הומר שזה לא פאב אלא מועדון ציד, מה שכמובן מאוד מרגיז את מייקל סטייפ שהבין מהומר שמדובר בפאב של אקטיביסטים למען איכות הסביבה. אחרי עוד כמה הסתבכויות – במסגרתן יורה הומר למו ברגל בעודו מנסה לצוד תרנגול הודו – מגיע ההאפי-אנד המיוחל. מו, שגם הוא לא מי יודע מה מבסוט מזה שיעל גולדמן ואורי פפר פוקדים את הבר החדש שלו, מחזיר את הפאב לקדמותו, וכולם, כולל חברי אר.אי.אם, נפגשים אצל מו לארוחת חג ההודיה. תרנגול הודו שעשוי כולו טופו וגלוטן – על חשבון מייקל סטייפ.

אין לזה שום קשר לפרק שמתפתח בהמשך – בו מסתבכים הסימפסונים עם המאפיה האיטלקית - אבל בתחילת הפרק עוצר אוטו, הנהג הסטלן שמסיע את בארט וחבריו לבית הספר, כדי לתת טרמפ ללהקתו הנערצת, מטאליקה, שהרכב שלה נתקע באמצע הכביש. אוטו כולו אחוז התרגשות, אלא שבארט חוטף את אוטובוס ההסעה הצהוב שלו ומשפיל אותו בפני חברי מטאליקה.

אחרי שאוטו נותר ללא אוטו, צועק לו קירק האמט, הגיטריסט, "הי לוזר, השגנו טרמפ ממעריץ אמיתי!", והבסיסט רוברט טרוחילו פוקד עליו לא לשמוע יותר מטאליקה בחיים. אוטו המובס והמושפל מביא מכות לבארט, ואילו מטאליקה מקבלים טרמפ מהאנס מולמן ומנגנים את הפתיחה של “Master of Puppets” בטנדר שלו.

בארט ומילהאוס הולכים להופעה של ספיינל טאפ, להקת ההבי מטאל הפיקטיבית הגדולה בהיסטוריה. למרות שההופעה היא אסון והאוויר יוצא מהבלון הענק של השטן המרחף מעל לבמה, בארט מאוד מתרשם מלהקת הרוק המזדקנת ומחליט שהוא רוצה להיות גיטריסט רוק. הוריו התומכים קונים לו גיטרה חשמלית, אבל בארט לא ממש מצליח ללמוד לנגן עליה. בדרך לבית הספר מראה בארט לאוטו את הגיטרה שלו וחושש שהיא שבורה. אוטו דופק סולו, ואז דוהר לכיוון בית הספר. בדרך הוא מעיף את הטור-באס של ספיינל טאפ מהכביש. האוטובוס שלהם מתרסק בתהום, עולה באש והורג את חברי הלהקה. ואז מתחילה עלילת הפרק, העוסקת כולה בחייו של אוטו.

המצחיק הוא שהבסיסט המשופם של ספיינל טאפ הוא לא אחר מאשר הארי שירר, מי שמדבב את קולו של אוטו הרוצח.

אחרי שג'ואי וג'וני ראמון מתו, זה קצת עצוב לראות את הפרק הזה מ-93', בו הראמונז בכבודם ובעצמם מופיעים במסיבת יום ההולדת של מיסטר ברנז. ברנז, שלא כל כך מורגל לרטוריקה ולאסתטיקה של הפאנק ולא מבין למה הלהקה מקללת אותו, יוצא מההופעה בתחושה פחות טובה מהלהקה עצמה. למזלם של הראמונז, מיסטר ברנז מתבלבל בשם שלהם ומורה לסמית'רז לדאוג שיוציאו להורג את הרולינג סטונס.

הומר מתעצבן על הפיצול של ספרינגפילד לשתי קידומות טלפוניות ומחליט להנהיג את מחצית העיר שקיבלה קידומת חדשה, למרד ולהקמת עיירה חדשה בשם ניו ספרינגילד, שחומת אשפה ענקית מפרידה בינה לבין אולד ספרינגפילד. במלחמתו העיקשת בספרינגפילד הישנה מצליח הומר לגרום ל-The Who להופיע בעיירה שלו. אלא שהעוצמה הדציבלית הבוקעת מהמגברים, כשפיט טאונסנד מנגן את "Won't Get Fooled Again", ממוטטת את חומת האשפה והרוקנרול מאחד את ספרינגפילד מחדש.

הסולן רוג'ר דאלטרי, הבסיסט ג'ון אנטוויסל (שנפטר מאז) ופול, אחיו של הגיטריסט פיט טאונסנד, סיפקו את הקולות לפרק, בו הופיע גם המתופף המיתולוגי קית מון שנפטר בסוף הסבנטיז.

אחת הגאוות הגדולות של מאט גראונינג היא העובדה שכל שלושת הביטלס שחיו בתקופתו התארחו – כל אחד בתורו - ב"סימפסונים". הראשון היה רינגו סטאר, שתרם את קולו לפרק בו מגלה מארג' מחדש את כישרונה לציור ומתוודה ששלחה בצעירותה ציור למושא הערצתה, המתופף המעוך של הביטלס.

החיפושית הבאה שהגיעה לספרינגפילד היא ג'ורג' הריסון, שהגיח בפרק על רביעיית הא-קפלה של הומר וחבריו,The Be Sharps. בתחילת הפרק מוצאים בארט וליסה תקליט ישן שאבא שלהם מתנוסס על עטיפתו, והומר מספר להם על עברו ברביעיית ברברשופ מצליחה שהקריירה שלה הייתה מקבילה, פחות או יותר, לזו של הביטלס. ההקבלה כוללת את שם האלבום, "יותר גדולים מישו", את עזיבתו של בארני את הלהקה בעקבות אהבתו לאמנית קונספטואלית יפנית, ואת הופעת איחוד על הגג של הבר של מו. ומה היה לג'ורג' הריסון להגיד על זה? "כבר עשו את זה לפניהם".

את רשימת הביקורים של הביטלס השלים פול מקרטני, ביחד עם אישתו דאז, לינדה, שפגשו את ליסה בגינה הסודית של אפו (אותו הם הכירו בהודו בסיקסטיז), ותמכו בהחלטתה להיות צמחונית.

שורה של להקות מגניבות התקבצו בפרק בו מנסה הומר להוכיח לילדיו שהוא לא דינוזאור ושהוא עדיין בעניינים. למטרה זו הוא לוקח אותם לפסטיבל הרוק האלבלוזה – פרודיה על פסטיבל לולאפלוזה האמיתי - בו מופיעים סוניק יות, סמשינג פמפקינז, סייפרס היל, ופיטר פרמפטון שלא כל כך הולך לו.

מפה לשם מתגלגל הומר לחלטורה בפסטיבל, ומוצא את עצמו מככב בפריק-שואו בו הכרס הענקית שלו משמשת מטרה לכדורי תותחים. כנגד כל הסיכויים הופך הומר לפופולרי בקרב הקהל האלטרנטיבי עם הקעקועים והפירסינג, זוכה לנהל שיחה משעשעת עם בילי קורגן מהסמשינג פמפקינז, ואפילו בארט וליסה סוף סוף גאים בו. הבעיה מתעוררת כשהרופא אומר לו שהוא גורם לעצמו נזק בלתי הפיך ועליו להפסיק להופיע בפסטיבל. חבל, אבל לפחות נשארנו עם ביצוע של סוניק יות' לשיר הנושא של ה"סימפסונים".

כשמארג' והילדים מגלים שהומר מתוסכל מזה שהוא מעולם לא מימש את חלומו להיות כוכב רוק, הם לוקחים אותו ל"מחנה רוקנרול" (מזעזע ככל שזה נשמע, מסתבר שיש דבר כזה באמת), בהנהלת הרולינג סטונס. שם הוא לומד להיות רוקסטאר מכוכבים אמיתיים כמו מיק ג'אגר, קית ריצ'רדס, אלביס קוסטלו, לני קרביץ, טום פטי ובריאן זצר מה -Stray Cats. במופע הסיום של מחנה הקיץ עושה הומר סטייג' דייבינג (אחרי שהבעיר את הגיטרה שלו סטייל ג'ימי הנדריקס) ונוחת ישר על מיק ג'אגר.

באחת מאינספור הפעמים בהן מסתבך בארט בצרות, מציע פסיכיאטר להומר ומארג' לקנות לילד מערכת תופים, כדי שיתעל את האנרגיה העודפת והכעסים שלו למקום פרודוקטיבי. בארט מתגלה ככישרון מולד, מצטרף להרכב ג'ז מפורסם ומתאמן על התופים ללא הפסק. הוא אפילו נוסע לבית הספר על מערכת תופים שמשכפלת את עצמה, במחווה לקליפ של מישל גונדרי ל"The Hardest Button to Button" של הווייט סטרייפס. בדרך הוא מתנגש בווייט סטרייפס בפינת הרחוב ומגלה שמג לא נחמדה כמו שהיא נראית.

מייקל ג'קסון תרם את קולו לדמותו של לאון קומפאוסקי – ענק משוגע שמתחזה למייקל ג'קסון, איתו חולק הומר חדר בבית חולים לחולי נפש (אליו נשלח בטעות כי תאונת כביסה אילצה אותו לעשות דבר שלא יעשה וללבוש חולצה ורודה לעבודה).

מסיבות משפטיות לא ניתן למייקל ג'קסון קרדיט בסוף הפרק, ורק מאוחר יותר אושר שהוא באמת דובב את קולו של קומפאוסקי. מה שכן, ג'קסון רק דובב את הקטעים בהם קומפאוסקי דיבר, בעוד הזמר (המוזר) קיפ לנון היה אחראי על השירה שלו.

למי שלא ידע: מייקל ג'קסון, שהיה מעריץ גדול של ה"סימפסונים", היה שותף לכתיבת להיטו של בארט, "Do the Bartman", והוא גם כתב את השיר "Happy Birthday Lisa" המופיע בפרק.